בשנת 1996 פרסם פרופ׳ סמואל הנטינגטון את ספרו: ״התנגשות הציביליזציות״. הספר תאר את העולם שלאחר סיום המלחמה הקרה ושירטט את קווי הגבול החדשים של המאבקים התרבותיים והצבאיים בין הציביליזציות השונות. הנטינגטון חילק את העולם לשמונה ציביליזציות מרכזיות וחזה באופן מדויק את ההתנגשות בין הציביליזציה המערבית לציביליזציה האסלאמית.
אולם במבט לאחור ניתן לומר שהנטיגנטון לא הצליח לחזות עימות פנים-ציביליזציוני משמעותי אפילו יותר מהעימות שבין הציביליזציה המערבית (ואחרות) לבין הציביליזציה האסלאמית, העימות שמתחולל בתוך הציביליזציה המערבית.
המדובר הוא בקו השבר המשמעותי ביותר שמחלק את התרבות המערבית לשתי תתי-ציביליזציות, השמרנית והפרוגרסיבית. מדובר במאבק שהחל בסוף המאה השמונה העשרה בימי המהפכה הצרפתית, המשיך את דרכו לאורך המאה התשע עשרה, איבד את
הבכורה לטובת העימותים הגלובליים של המאה העשרים וחזר לתפוס מקום מרכזי בשלהי המאה ועשרים, לאחר נפילתה של ברית המועצות וירידת המתח הבינלאומי בעקבות סיום המלחמה הקרה.
שני הכוחות הגדולים והמרכזיים של המדינות המערביות התייצבו האחד מול השני. מצד אחד השמרנות שמייצגת את הדמוקרטיה הליברלית-לאומית עם כלכלה חופשית, ומצד שני הפרוגרסיביות שמייצגת תפיסה אוטופסיטית, אנטי לאומית, כלכלה סוציאליסטית ותפיסה דמוקרטית מוגבלת.
בשנים הראשונות שלאחר סיום המלחמה הקרה, המאבק לא היה מחודד דיו והתרחש בחלק מהמדינות הדמוקרטיות, בעיקר בשוליים הפוליטיים. העדרן של מלחמות גלובליות משמעותיות אפשר לעימות להתפתח ולהתרחב למרכז הפוליטי ומשם לסחוף חלק גדול של המדינות הדמוקרטיות לתוך העימות שישפיע על עתידו של העולם כולו, ובעיקר על עתיד העולם החופשי, יותר מכל מאבק אחר בין ציביליזציות, וזאת מפני שמאבק זה מכתיב את הגישה לכל הנושאים שמעצבים את הדמוקרטיות המערביות מאות שנים קדימה, כולל נושאים שמהווים איום על עצם קיומן של המדינות הדמוקרטיות.
העדרן של מלחמות גלובליות משמעותיות אפשר לעימות להתפתח ולהתרחב למרכז הפוליטי
למרות האלימות שהחלה להרים ראש בעיקר בארצות הברית, מצד ארגוני שמאל רדיקלים, בשלב הנוכחי המאבק הוא בעיקר על התודעה של אזרחי המדינות, דרך יצירת נרטיב שיקבע את המציאות שתשרת את האידיאולוגיה הפוליטית.
אפשר להניח שהמאבק בין שתי תתי-הציבילזיות לא יוכרע באמצעות אלימות בסגנון מהפכת אוקטובר ב 1917 ברוסיה, מלחמת האזרחים בסין שהעלתה את מאו דז’ה דונג או ההפיכה האלימה בקמבודיה שהעלתה את פול פוט. ישנן היום דרכים הרבה יותר יעילות ואלגנטיות להשיג שליטה, ללא שפיכות דמים מאסיבית, במוקדי הכוח המרכזיים: תקשורת, כולל כמובן הרשתות החברתיות (דעת הקהל), חקיקה, שיפוט ואכיפה.
פרצי אלימות כפי שהיו בארצות הברית בהחלט יכולים להתרחש מפעם לפעם ויש להם אפקט הרתעתי חזק על הציבור אבל הם רק חלק קטן מהעימות הגדול.
אם כן, המלחמה על התודעה היא זירת העימות המרכזית ושם טמון המפתח לניצחון של אחד משני הצדדים.
ניצחון השמאל יוביל לביסוסה של ״דיקטטורה שקטה״, מסגרת שמקיימת פרוצדורות דמוקרטיות ריקות מתוכן, ובפועל מפרקת את המבנה הלאומי באמצעות עידוד הגירה מאסיבית, תוחמת את חופש הביטוי לגבולות מוגדרים מאוד, שולטת בפוליטיקאים באמצעות התביעה, מעבירה סמכויות לשכבה פקידותית בלתי נבחרת, מאצילה סמכויות וכוח שלטוני רב לנציגי מערכת המשפט מדללת למינימום האפשרי את סמכויות הרשות המבצעת ומחזקת את הרשות המבצעת על חשבון הרשות המחוקקת על מנת לצמצם את יכולתה של האחרונה לחופש פעולה.
ניצחון הימין יוביל לשימור המערכת הפוליטית המתונה שהתקיימה עד לשנות התשעים, עם שני גושים מרכזיים שמייצגים שמאל וימין, וכן הפרדה ברורה בין הרשויות. כלומר, שימור הקיים (שכבר כמעט ולא קיים).
קו השבר בין השמרנים והפרוגרסיבים (או ימין ושמאל, כפי שנהוג לכנותם בישראל) חוצה אומנם את כל המדינות הדמוקרטיות אם כי ישנם מספר מוקדי התנגשות שמהווים את זירת העימות העיקרית שתכריע את גורל המדינות הדמוקרטיות ותשפיע כמובן גם על גורלן של מדינות נוספות רבות ובעיקרן – ארצות הברית, ישראל, מדינות מערב ומזרח אירופה והודו.
מקומה של ישראל בעימות הגלובלי
ישראל היא אחד המוצבים הקדמיים בהתנגשות הגלובלית שמתרחשת בין השמאל והימין בגלל מספר סיבות עיקריות:
הסכסוך הישראלי- ערבי פלסטיני
בניגוד לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, הסכסוך במזרח התיכון מתנהל בין שתי קבוצות שנמצאות במדרגים שונים של פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית.
הערבים הפלסטינים הם חיית בר מוגנת שנהנית מגזענות של ציפיות נמוכות, מעמד שמקנה להם כרטיס חופשי-חודשי לעשות הכל ולא להישפט על דבר. לשקר בכל נושא וליהנות מחסינות הקונספט הפוסט-מודרניסטי ששולל אמת אחת ומאפשר לכל שקר לקבל מעמד זהה לאמת.
מצד שני, מדינת ישראל היא חיית בר שמותרת בציד וכל המרבה הרי זה משובח. היהודים הישראלים הם נציגי האימפריאליזם הקולוניאלי של העולם הישן ולכן הזהות שלהם נמצאת בתחתית הסולם של פוליטיקת הזהויות.
על פי עקרונות השיטה, בכל עימות בין קבוצות בעלות זהות פוליטי-לאומית שונה, תנצח הקבוצה שנמצאת בראש הסולם, כלומר, הקבוצה שנפגעה מ״פשעי״ האימפריאליזם המערבי ולכן היא זכאית מאז ועוד עולם לעשות ככל העולה על רוחה וליהנות מכתב אינדולגנציה פתוח, שימחק את כל פשעיהם בעבר, בהווה ובעתיד.
העימות בין ישראל והערבים הפלסטינים יושב בדיוק על קו התפר של שתי האידיאולוגית.
בנימין נתניהו
העימותים הגלויים והנסתרים של בנימין נתניהו ואובאמה, ובעיקר הנאום ההיסטורי בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן, העמידו את נתניהו ראש בראש מול משיח הפרוגרסיביים העולמי. נתניהו ייצג את הגישה הזהירה, את הריאל-פוליטיק השמרני שמתייחס למציאות בכובד ראש בזמן שמולו עמד נער פרחים מתבגר שניסה לכפות את הזיות השמאל על הג׳ונגל המזרח תיכוני.
גם בלעדי העימות הזכור, נתניהו כבר היה מותג בינלאומי אבל הנאום בהחלט מיצב אותו כאחד המנהיגים השמרנים החזקים ביותר בעולם.
אנטישמיות
האנטישמיות שמסתתרת תחת מעטה ה ״אנטי-ישראליות״ וה ״ביקורת הלגיטימית״ נגד ה ״כיבוש״ מייצרת תשומת לב מיוחדת לכל מה שמתרחש בישראל מתוך רצון לפגוע במדינה היהודית. מועצת זכויות האדם היא רק אחת הדוגמאות היותר גרוטסקיות בהקשר הזה.
בגזרה הזו מתקיים כבר שנים שיתוף פעולה מובהק בין תנועות אסלאמיות ותנועות שמאל, כאשר האינטרס של שתי הקבוצות הוא פגיעה והחלשה של מדינת ישראל.
פן נוסף של פעילות עם סממנים אנטישמים ואנטי-ישראלים מובהקים הוא פעילות מאסיבית ואינטנסיבית של עמותות זרות שפועלות ובוחשות במערכת הפוליטית ובחברה הישראלית מתוך רצון למחוק או לבטל את זהותה היהודית של מדינת ישראל ולהחליפה ב ״מדינת כל אזרחיה״ ללא שום צביון לאומי, מדינה שתיתן מעצם קיומה יתרון לערבים הפלסטינים שזכאים לו על פי פוליטיקת הזהויות.
הקשר עם ארצות הברית
הקשר האסטרטגי המתמשך בין ישראל וארצות הברית הופך את ישראל ליעד אסטרטגי. ניצחון של תת-הציביליזציה הפרוגרסיבית בישראל יהדהד בארצות הברית ובכל שאר העולם הדמוקרטי ויצור מומנטום חזק לשמאל. בהקשר זה ישראל, בשל מעמדה הבינלאומי, היא מוצב קדמי שנפילתו היא כמעט הכרחית כדי לנצח את העימות הגלובלי.
המאבק על התודעה בתוך ישראל
מרכזיותה של ישראל בזירה הבינלאומית, מהסיבות שצוינו לעיל, הפכה אותה לאחת מזירות הקרב הראשיות בהתנגשות הבינ-ציביליזציונית.
גורמים רבים בוחשים בתוך החברה הישראלית במטרה ברורה להשפיע על התודעה ולהטות אותה לכיוון האנטי-לאומי יהודי אבל בו בזמן לכיוון פרו-לאומני ערבי פלסטיני. מטרת העל היא מדינת כל אזרחיה.
כלומר, מדינה שבה הלאום היהודי מאבד את מעמד הבכורה שלו ואינו זוכים לשום העדפה לאומית. בסביבה כזו אין זכות קיום לחוק השבות, עידוד עלייה, המנון יהודי, סימני היכר יהודיים במרחב הציבורי.
אבל בו בזמן, הציבור הערבי-מוסלמי חדור המטרה הדתית לכבוש את מה שהם מחשיבים כשטח אסלאמי, יוכל לפעול בחסות מעמדו המוגן בפוליטיקת הזהויות של השמאל.
פרעות תשפ״א נתנו טעימה קטנה משאיפותיו של הציבור הערבי בתוך ישראל ובו בזמן הבליטו את חוסר היכולת והרצון של מערכות השלטון והמשפט בישראל להכיר באירוע ולהתמודד איתו בזמן אמת.
במצב בו הלאומיות היהודית מפסיקה להיות חלק מזהותה של מדינת ישראל, התהליך יתעצם, הציבור היהודי ידוכא ובתוך זמן קצר מדינת ישראל תעבור לשלב ביניים קצר וצביונה ישתנה מיהודי, למדינה אזרחית נטולת צביון לאומי ובתוך זמן קצר של דור או שניים, תגיע לשלב הסופי של מדינה מתאסלמת.
הציבור היהודי ידוכא ובתוך זמן קצר מדינת ישראל תעבור לשלב ביניים קצר וצביונה ישתנה מיהודי, למדינה אזרחית נטולת צביון לאומי
כמובן שהשמאל איננו מעוניין לחיות במדינה אסלאמית אבל תפיסת המציאות של השמאל לא מאפשרת למנהיגי השמאל לחזות אירוע שחורג מהאופן שבו הם תופסים את צורת התקדמות הדטרמיניסטית של ההיסטוריה.
אינספור גורמים פועלים במטרה להטות את התודעה הציבורית בישראל לכיוון זה. הגורמים העיקריים נחלקים לשניים: גורמים חיצוניים וגורמים פנימיים.
הגורמים החיצוניים הם בעיקר עמותות זרות והרבה מאוד כסף שמגיע מגופים פרטיים, מארגונים בעלי אוריינטציה לשמאל ומממשלות אירופאיות.
הגורמים הפנימיים הם מפלגות פוליטיות, גופי תקשורת, עמותות שרבות מהן ממונות בעזרת כספים זרים מחוץ לישראל, מערכת המשפט, בעיקר בית המשפט העליון, הפרקליטות ולשעברים של מערכת הביטחון.
המתקפה על התודעה הציבורית בישראל מתרחשת במישורים רבים במטרה לקעקע את התשתית האידיאולוגית שעליה יושב המחנה הלאומי שהוא עיקרו ובניינו של הימין בישראל ועל ידי כך, להתגבר על היתרון הדמוגרפי של הימין, להבקיע דרך לשלטון ולקדם את חזון פירוקה של מדינת ישראל מאופייה היהודי. בבסיס השיטה ישנה שטיפת מוח מתמשכת שמייצרת דה-לגיטימציה ו/או הגחכה של נשוא המתקפה עד להחלשתו או חיסולו.
ניתן לחלק את המתקפה על התודעה לפי שלוש קטגוריות מרכזיות.
מנהיגי הציבור
המטרה היא לייצר דה-לגיטימציה למנהיגים, בעיקר למנהיגים שנראים נחושים יותר לקדם את אידיאולוגיית המחנה השמרני. מרגע שמנהיג מסומן כיעד, כל כלי התקשורת וערוצי המדיה השונים המזוהים עם השמאל, מתחילים במתקפה בלתי פוסקת בכל התוכניות, הערוצים, הפרסומים והתחקירים. במקרים רבים מדובר באינפורמציה מהונדסת שנועדה למטרה אחת בלבד: חיסול פוליטי. המתקפה יכולה להימשך שנים רבות ותלווה באלפי פרסומים שבאופן בלתי נמנע, ישחקו את תדמית מטרת המתקפה אצל אותו ציבור שצורך אינפורמציה מאותם כלי תקשורת.
מתקפת התודעה לא תתמקד רק באישיות הציבורית אלא בכל מי שסביבו במטרה להמאיס עליו ועליהם את החיים הציבוריים או לחילופין, לגרום לו ל ״התיישר״.
כמובן שהדוגמא האולטימטיבית היא בנימין נתניהו שסופג את מתקפת התודעה כלפיו וכלפי משפחתו כבר עשרות שנים. במקרה של נתניהו כל הסביבה הקרובה היא מטרה ״לגיטימית״. אלה שקורסים תחת הלחץ, מתוגמלים בהתאם בהרפיית הלחץ ובמעבר לתוכנית ״ליטופים״ מפנקת ומתגמלת שבונה מחדש את התדמית המרוסקת. כך היה במקרה של אריק שרון שמיד לאחר ההכרזה על התוכנית של הרס גוש קטיף וטרנספר לעשרת אלפי יהודים, תדמיתו הציבורית קיבלה טרנספורמציה מיידית, מה ״רוצח״ מסברה ושתילה וחשדות כבדים ביותר למעשים פליליים, הוא הפך למנהיג, מדינאי, איש שלום, ובמקביל נמחק כל אזכור שיכול לקשור אותו למעשים פליליים.
ציבורים המרכיבים את מחנה הימין
אפשר לחלק באופן פשטני את מחנה הימין למספר קבוצות עיקריות:
א. אנשי עדות המזרח מסורתיים ברובם הגדול
ב. חרדים אשכנזים
ג. תומכי ש״ס – חרדים ומסורתיים יוצאי עדות המזרח
ד. מתיישבי יו״ש
ד. ציבור חילוני ימני עירוני (אשכנזים ויוצאי עדות המזרח)
רוב גדול של האוכלוסייה שמרכיבה את הקבוצות הנ״ל הן מה שד״ר גדי טאוב כינה ״נייחים״. מתקפת התודעה מטפלת בכל אחת מהקבוצות האלה בנפרד על מנת לייצר כלפיהן שנאה ודה-לגיטימציה שמצד אחד ימנעו מהן תמיכה ציבורית או לכל הפחות יפחיתו אותה, ומהצד השני, יחלישו את הקבוצות האלה באמצעות יצירת תחושות נחיתות ומצב תודעתי אפולוגטי שמייצר עומס רגשי שלילי קבוע והופך את קהל המטרה להיות נוח יותר לשטיפת מוח ולקבלת מסרים.
לכל אחד מהציבורים נעשה מיתוג שלילי עם מסרים שחוזרים על עצמם שוב ושוב באינספור צורות ואופנים. המיתוג השלילי מתוחזק בתקשורת, בתוכניות בידור, בקולנוע, באומנות, בספרות. אין כמעט שום דרך להימלט מהמתקפה הזו אלא אם מפסיקים לחיות בישראל ולצרוך תוכן שמקורו בישראל.
עוצמת מתקפת התודעה נקבעת על פי רמת האיום שמציב הציבור שמהווה קהל יעד למתקפה. ככל שהאידיאולוגיה תהיה יותר מסוכנת לאופן שבו השמאל היה רוצה לראות את מדינת ישראל, המתקפה תהיה חזקה יותר. במשך עשרות שנים הציבו מתיישבי יו״ש את האיום המשמעותי ביותר בגלל מספר סיבות. הראשונה, בניגוד לחרדים המתבדלים לכאורה, המתיישבים חיפשו להשפיע ולשנות את פניה של המדינה. השנייה, הם היו הציבור שמימש בפועל את ״כיבוש״ יהודה ושומרון ומנע בגופו את הקמת המדינה הערבית-אסלאמית ביו״ש. השלישית, הנחישות שלהם להשתלב בצבא ובתקשורת ולהשפיע משם, הגדילו את האיום הפוליטי שנשקף מהם.
ככל שהאידיאולוגיה תהיה יותר מסוכנת לאופן שבו השמאל היה רוצה לראות את מדינת ישראל, המתקפה תהיה חזקה יותר
אנשי עדות המזרח מתויגים כאנשים נחותים, משתטחי קברים, מנשקי מזוזות, צ׳חצ׳חים, חסרי השכלה, לא מפותחים תרבותית, לא נאורים. נוצרת הבניה שספרדי מסורתי הוא בהכרח אדם פרימיטיבי נחות והדרך עבורו להימלט מהמיתוג השלילי היא פשוטה מאוד, להמיר את דתו הפוליטית. בבת אחת ניתן להפוך מפרימיטיבי למתקדם, מחשוך לנאור, מבלי לקרוא אפילו ספר אחד.
אדרבא, אפשר להיות בוטה יותר, אלים יותר, חשוך יותר אבל לאחר המרת הדת הפוליטית, המיתוג הופך את התמונה כולה וצובע את ה ״פרימיטיבי״ בצבעים ״נאורים״. קשה להפריז בעוצמת האפקטיביות של הפעלת מיתוג שלילי וחיובי על דעותיהם של אנשים.
החרדים לעולם ממותגים כפרזיטים, משתמטים, טפילים, גוש שחור חסר אנושיות, סכנה לבריאות הציבור, סחטנים, ומדגרה של פגיעות מיניות בתוך המשפחה. מידי פעם תשומת הלב מופנית אל רבני הציבור החרדי במטרה להגחיך אותם וללעוג להם. המתקפה על התודעה לא מגיעה בהכרח בצורה אגרסיבית, אדרבא, בחלק גדול של המקרים היא תכוון אל התת מודע הבלתי מתגונן.
אחת הדוגמאות המובהקות היא ציון ההשתייכות החרדי בכל דיווח חדשותי שלילי. בדיווחים שליליים שעוסקים באנשים אחרים, נשוא הכתבה לא יצוין כ ״חילוני״ או כ ״ערבי״ או כ ״נוצרי אורתודוכסי״. במקרה שמדובר בחרדי, זה תמיד יצוין. נוצרת הבניה שהחרדי הוא לא אינדיבידואל אלא חלק מגוש שחור גדול שמאיים להטביע את הציבור הישראלי הנאור באמצעות הדמוגרפיה והסחטנות.
תומכי ש״ס ״נהנים״ ממיתוג כפול, גם של חרדים וגם של מסורתיים בני עדות המזרח, אם כי גם עבורם, המיתוג הדומיננטי יותר הוא המיתוג של בני עדות המזרח. אנשי ש״ס פחות נתפסים כחלק מה ״גוש השחור הגדול״ שמאיים להטביע את ה ״נאורים״ ויותר כחלק מגוש ״מנשקי המזוזות״.
מתיישבי יו״ש מקבלים את המיתוג השלילי והסטריאוטיפי ביותר לאורך עשרות שנים מהסיבות שהוזכרו לעיל. מתקפת התודעה שהופעלה נגדם כללה מוטיבים שנועדו לרמוס אותם ולחסל את התדמית הציבורית שלהם באופן חסר תקנה.
חלק מהטקסטים הנוראיים ביותר שהושמעו במדינת ישראל כנגד ציבור פוליטי, כוונו נגדם והגיעו מכל מוקדי הכוח והשליטה של השמאל. במאמר שפרסם עמוס עוז בידיעות אחרונות בשנת 1989, נכתב:
״כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף.”
( ” בשם החיים והשלום”, ידיעות אחרונות, 8.6.89)
התדמית הפסיכופטית הזו חוזקה מאוד באינספור מערכונים של ״ארץ נהדרת״ שם הם הוצגו כמטורפים, סוטי מין, פרוורטים, מטורפים. אילו רק שתי דוגמאות קטנות מתוך מסע רצח אופי שנמשך עשרות שנים.
תוצאות המתקפה הממושכת ניכרות היטב בתדמית הציבורית השחוקה של כל אחת מהקבוצות הללו אם כי השפעת שחיקתה של התדמית הציבורית, משפיעה באופן שונה על כל אחת מהקבוצות.
ערכים מרכזיים
מלבד המתקפה התודעתית על הציבורים שמרכיבים את מחנה הימין, מתנהלת מתקפה נפרדת על כל אחד ואחד מהערכים המשמעותיים ביותר עבור מחנה זה. המטרה היא לפורר, לפלג ולשבור את האידיאולוגיה שעומדת בבסיס ההתנגדות לשלטון השמאל. במאמר זה בחרתי מספר ערכים מרכזיים שנתונים תחת מתקפה מתמדת:
א. היהדות האורתודוכסית
המתקפה על ערכי היהדות האורתודוכסית באה לידי ביטוי באופנים רבים, ומציגה את היהדות האורתודוכסית כמיושנת, לא רלוונטית, לא מתקדמת, אנטי-ליברלית. המטרה כמובן היא לייצר רתיעה מהיהדות האורתודוכסית שמהווה את מרכז ההתנגדות הדומיננטי והמשמעותי ביותר לאידיאולוגיית השמאל.
המתקפה מכוונת לכל נושא שמזוהה עם היהדות האורתודוכסית וערכיה: פתיחת עסקים בשבת, הנחת תפילין, גיוס לצבא, לימוד בישיבות, כשרויות, תקציבים לישיבות, נישואים, גירושים, אירועים, אסונות . יום רודף יום ונושא רודף נושא, בתחלופה מחזורית בלתי פוסקת.
העיסוק בנושאים השונים נובע תמיד ממקום של התנגדות וביקורתיות. ערכי היהדות האורתודוכסית תמיד מוצגים בהקשר של הפרעה לציבור. לעולם לא כחלק מדיון כל מקומם וחשיבותם לדמותה של המדינה היהודית מאחר והמדינה היהודית היא חלק מהבעיה אותה המחנה הפרוגרסיבי רוצה לפתור.
ב. הזהות הלאומית
המתקפה על הזהות הלאומית מכוונת ללב המטרה, ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל. חוק הלאום הפושר הוא רק דוגמא אחת מייצגת מתוך דוגמאות רבות. למרות שמדובר בחוק שאינו מפלה אף מיעוט אחר אבל מדגיש את הברור מאליו, את היותה של מדינת ישראל ביתו הלאומי של היהודים, עדיין החוק מושמץ ללא הרף.
מתקפות נוספות על הזהות הלאומית מגיעות בצורה מאסיבית מכיוון יוצרים ואומנים שנוהגים לייצר תכנים שמציגים את מדינת ישראל באור שלילי.
אבל המתקפה המאורגנת הראשית מגיעה מכיוון עמותות הקרן לישראל חדשה, שבאמצעות הון עתק ממקורות זרים, חלקם ממשלות אירופאיות, חלקם ממקורות עלומים, מפעילה מערך אדיר של עמותות שכל אחת מהן מכרסמת ביסוד אחר מיסודותיה של הלאומיות היהודית.
זו יכולה להיות עמותה שנלחמת בהתיישבות יהודית בתוככי הקו הירוק, עמותה שמפיצה מסמכי חזון לביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמותות אחרות שמוציאות את דיבת ישראל בחו״ל ומחלישות אותה, עמותה שמנצלת מצבי משבר חברתיים על מנת להתסיס.
ככל שתצליח יותר לקשור אסוציאטיבית בין הלאומיות היהודית לאלימות, גזענות, הסתה, דיכוי, הרי שכך יותר ויותר אזרחי ישראלים ירתעו מזהותה היהודית של מדינת ישראל או לכל הפחות, לא יצטערו אם היא תעלם, שהרי אין לה שום משמעות חיובית.
ג. המשפחה
התא המשפחתי הוא מטרה מרכזית במתקפה על התודעה מאחר והוא הגרעין והבסיס לכל הקיום החברתי הלאומי. על פי השמאל, ככל שהחברה תתפרק יותר לאינדבדואלים, כך יהיה קל יותר לשלוט בה ולנווט אותה.
הגישה הרדיקלית יותר, אותה מייצגת מירב מיכאלי, קוראת תגר על כל המבנה המשפחתי ועל זכותם של הורים לגדל ילדים. לפי שיטתה (כפי שבאה לידי ביטוי בפאנל טלווזיוני שקיימה באוסטרליה), המצב האידיאלי הוא העברת השליטה בהקניית הזכות לגידול ילדים ובאופן החינוך שלהם, למדינה. אפשר רק לדמיין כיצד תראה חברה כזו.
הגישה הפחות רדיקלית, מערערת באופן קבוע על התא המשפחתי המסורתי, אבא, אמא וילדים. המאבק נגד התא המשפחתי המסורתי חצה מזמן את נושא שוויון הזכויות והוא חלק מהמאבק הרחב יותר על התודעה. ככל שהתא המסורתי יתערער יותר, כך יתערער כל המבנה החברתי האופייני של אותו ציבור דתי ומסורתי שתומך בימין.
ד. מקומות קדושים
מלחמת הרפורמים בכותל המערבי היא אחת החזיתות הקבועות שיותר משנועדו לאפשר לרפורמים להתפלל בכותל, נועדו לאפשר להם להטריל את הדומיננטיות של היהדות האורתודוכסית בישראל. המעורבות של אנשי שמאל רדיקלי שונאי דת, במאבק למען תפילת הרפורמים הבהירה יותר מכל דבר אחר את מהות העימות.
המטרה היא לפגוע בדומיננטיות של היהדות האורתודוכסית ולאפשר נקודת יציאה נוחה וקבועה לפרובוקציות והתססה. העימותים הקבועים ביחס לתפילה ברחבת הכותל צריכים להיתפס בפרספקטיבה הרחבה של המתקפה על התודעה ולא כאירועים נקודתיים שמהותם תפילת הרפורמים בכותל.
ערוצי הפעולה של המתקפה על התודעה
המתקפה על התודעה מתרחשת בכל מקום ובכל זמן, כל הזמן, ללא הפסקה. אי אפשר לקרוא עיתון, להאזין לתחנת רדיו, לצפות בחדשות או בתוכנית ריאליטי מבלי להיחשף לאספקט כלשהו של המתקפה על התודעה. חלקם מתרחש כדיווחים חדשותיים ״אובייקטיביים״, חלקה כפרשנות, חלקה כסאטירה, חלקה בתוך הספרות והאומנות, חלקה בתוך תוכניות ריאליטי פופולאריות. אין כמעט מקום אחד במרחב הציבורי שפנוי מהדי המתקפה על התודעה.
ועדיין, ישנם מספר ערוצים מרכזיים שהשפעתם נרחבת ומשפיעה יותר מהשאר.
ערוצי החדשות והאקטואליה
רוב מוחלט של ערוצי החדשות והאקטואליה, בטלוויזיה, באינטרנט, בעיתונות הכתובה, ברדיו, מהדהדים יום, שעה שעה את אותם מסרים של מתקפת התודעה. אי אפשר לצרוך את התוכן שלהם באופן שוטף מבלי להיות מושפע. התוכן במרבית המקרים מופץ ומשודר כתוכן אובייקטיבי מה שמראש נתקל בהתנגדות נמוכה יותר, כי הרי אלה החדשות, אלה העובדות. לצרכן קשה מאוד להתמודד עם ההשפעה המצטברת.
אוניברסיטאות ומערכת החינוך
מחלקות מדעי הרוח באוניברסיטאות מזכירות יותר גולאג סובייטי מאשר אקדמיה המאפשרת מרחב אינטלקטואלי תוסס שבו ניתן להחליף רעיונות ללא חשש. האינדוקטרינציה היא אגרסיבית מאוד והנרטיב הוא אחד בלבד, של המחנה הפרוגרסיבי. אין כמעט שום אפשרות לשמוע פרשנות אקדמית שאיננה חלק מהמסדר השליט של השמאל. סטודנט שמתחיל לימודים באחת המחלקות הללו, חייב להיות בעל חוסן נפשי משמעותי מאוד כדי להחזיק מעמד בדעותיו ולא להיכנע לדומיננטיות התוקפנית של השמאל. גם מערכת החינוך הופכת להיות פח האשפה של כל הרעיונות ה ״מתקדמים״. בחלק מבתי הספק האינדוקטרינציה אגרסיבית מאוד ובחלקם פחות, אבל הכיוון ברור. נרטיב שתומך ב ״פליטים״ האפריקאים, חשיפה של נערים צעירים לפני בגרות מינית, לסיפורים של טרנסג׳נדרים, מסרים פוסט-מודרניזם שמטפחים איזשהו ״אחר״ מיתי, ״אחר״ שהוא תמיד פגוע, מסכן ובדרך כלל בגללנו, מה שמתכתב עם המסרים על ה ״גזענות בתוך החברה הישראלית״, סיורים והשתחוות במסגדים, הרצאות של ארגונים אנטי-ישראלים, עידוד סרבנות, ועוד מגוון רחב של פעילויות.
מקומות עבודה
לא מדובר באותה עוצמה שבה הדברים מורגשים בתקשורת או באקדמיה אבל בהחלט ישנו מומנטום שצובר תאוצה. הנושא המרכזי שבו מתרחשת המתקפה על התודעה הוא סביב חודש ה ״גאווה״. ציון האירוע בחברות היי טק כבר עולה על זה של ציון חגים לאומיים. מניפים דגלים, שולחים לעובדים מיילים חגיגיים, מציעים פעילויות מיוחדות, הרצאות. באחת מחברות ההיי טק הגדולות ברחובות, חילקו לעובדים עוגות וקינוחים בצבעי דגל הגאווה. הכל מתנהל כאילו מדובר בחג תמים ולא במתקפה מאורגנת על מוסד המשפחה הקונבנציונלית. האירוע בו סלקום הצטרפה בעקיפין לשביתת הזדהות שיזם החמאס, בקריאה דביקה ומגוחכת ל ״חיים בדו קיום״ בזמן הפרעות, הוא דוגמא לפלישת המתקפה על התודעה לאזורי עניין אחרים, מלבד נושא המשפחה.
מרחב השיח
אחד הכלים החשובים ביותר במתקפה על התודעה היא השפה. השליטה על השפה מקנה שליטה על מרחב המחשבה. הוצאת מושגים משימוש, מקטינה את הלגיטימציה שלהם. הכנסת מושגים חדשים לשימוש, מבצעת את הפעולה ההפוכה. אחת הדוגמאות הקלאסיות היא מונח ה ״הסתה״, ככל הנראה המונח הפוליטי ביותר בישראל שכל מטרתו היא סימון גבולות השיח המותרים בימין. תיוג שיח כהסתה פוגע מיד בלגיטימציה שלו ומפעיל גורמים נוספים שנדרכים כדי למנוע אותו. שיח אלים, סקסיסטי, ווולגרי ותוקפני מצד שמאל מתויג תמיד כ ״חופש הביטוי״ וכקריטי ל ״דמוקרטיה״.
עמידות הציבור כנגד המתקפה על התודעה
מצד אחד, אין ספק ביעילות המתקפה על התודעה. היא משמרת ציבורים גדולים שאינם חלק מציבורי המחנה הלאומי, במצב תודעתי שבוי. אנשים אלה מעדיפים כמעט תמיד להיות מזוהים עם ה ״דבר הנכון״, עם ה ״דעה הנכונה״, עם ה ״מעשה הנכון״ וכל אלה מוכתבים להם יום יום על ידי התקשורת, האקדמיה ועולם התרבות.
ההזדהות עם המחנה השמרני מציבה את
תומכי המחנה מראש במקום נמוך יותר, פחות נכון, פחות אינטלקטואלי, פחות מתקדם. ההזדהות, אפילו החלקית, עם המחנה הפרוגרסיבי, ממצבת את תומכי המחנה אוטומטית במקום הרבה יותר נכון עבורם. הם מחזיקים באידיאולוגיה הנכונה באותו האופן בו הם קונים בגד אופנתי.
המיתוג של תומכי המחנה הפרוגרסיבי הוא מיתוג של מוצר נוצץ ומצליח בעוד המיתוג של תומכי המחנה השמרני הוא מיתוג של מוצר מיושן, נחות, פגום. בחירה במיתוג הגרוע מחייבת את הבוחר להיות במצב אפולוגטי מתמיד. בחירה במיתוג המוצלח היא הרבה יותר טבעית והגיונית.
משולש האקו-סיסטם העמיד
ועדיין, למרות הדברים האמורים, נראה שמתקיים במדינת ישראל אקו-סיסטם שמחזיק מעמד היטב מול המתקפה על התודעה ונשאר בעמדותיו למרות הכל.
תוצאות הבחירות של השנים האחרונות מעידות בבירור שישנם ארבעה ציבורים עמידים מאוד: החרדים האשכנזים, החרדים הספרדים, ציבור שומרי המסורת, הימין החילוני תומך הליכוד. לעומתם, נראה שחלק משמעותי בתוך הציונות הדתית, מגלה חוסר עמידות אידיאולוגית ומתפורר אל מול המתקפה.
היכולת לעמוד מול מתקפה כל כך אינטנסיבית מחייבת ליבה תודעתית חזקה מאוד וזו אכן קיימת בתוך המחנה הלאומי במשולש שמורכב משלושה קודקודים. החרדים האשכנזים, החרדים הספרדים, ציבור עדות המזרח שומרי המסורת.
החרדים האשכנזים משמרים את דרך חייהם בקנאות ובהצלחה לא מבוטלת, באמצעות תרבות הלמדנות של עולם הישיבות ומניעת חשיפה לעולם החילוני. בעידן הנוכחי, מניעת החשיפה איננה מוחלטת אבל היא משמעותית מאוד ומצליחה להשיג את האפקט המבוקש. המתקפה על התודעה לא ממש מצליחה לחדור את העולם החרדי.
מניעת החשיפה איננה מוחלטת אבל היא משמעותית מאוד ומצליחה להשיג את האפקט המבוקש
הציבור החרדי ממדר את עצמו מרצון מהערכים המרכזיים שנמצאים בליבת האינדוקטרינציה של המחנה הפרוגרסיבי ובכך משמר בהצלחה ערכים רבים שזהים או משיקים לערכי המחנה הלאומי.
הציבור החרדי האשכנזי מתפקד כעוגן שתקוע עמוק בתוך האדמה ואינו מראה שום סימני החלשות.
הציבור הקרוב ביותר לציבור החרדים האשכנזי, הוא ציבור החרדים הספרדי שמקיים איתם אינטראקציה שוטפת דרך עולם הישיבות ומושפע מהם מאוד כבר עשרות שנים. החרדים הספרדים פתוחים יותר לחברה הישראלית ומשמשים ראש גשר לשדרה ענקית של ציבור עדות המזרח שומר המסורת.
הקשר בין ציבור עדות המזרח שומר המסורת וציבור החרדים הספרדים מתקיים באינספור ערוצים שונים, החל מקשרים משפחתיים, אירועים, כוללים, שיעורי תורה, הילולות, חגים, מקומות קדושים, הרצאות ועוד.
למרות שציבור עדות המזרח מעורה לחלוטין בתוך החברה הישראלית הכללית וחשוף לשטיפת המוח היומיומית, עדיין, החיבור ההדוק שלו לציבור החרדי מגן עליו מפני השפעת המתקפה על התודעה.
וכך נוצר חוט פלדה משולש שיונק את ערכיו מתוך העולם היהודי. כמובן שהערכים האלה לא מתוחזקים באותו האופן בשלושת הציבורים אבל הם בונים מכנה משותף גדול מאוד שמייצר עמידות מרשימה כנגד המתקפה על התודעה.
קריסת הציונות הדתית
החריג במחנה הלאומי הוא הציבור המשתייך לציונות הדתית, בעיקר החלק האשכנזי. ציבור זה אינו מחובר לחרדים האשכנזים בהם הוא רואה יריב אידיאולוגי. הוא גם אינו מחובר לציבור החרדי הספרדי ולא לציבור המסורתי של עדות המזרח.
מדובר בקבוצה אידיאולוגית שמפרשת את הציונות כאתחלתא דגאולה ורואה בממלכתיות הישראלית, או בתרגומה לאחדות לאומית, ערך מיסטי קדוש.
הקבוצה מעורה לחלוטין בציבור הישראלי, בצבא, באקדמיה, בתעשיית ההיי טק, במשרות ממשלתיות, במערכת החינוך ובתקשורת הישראלית, מה שהופך אותה חשופה לחלוטין למתקפה על התודעה, שבחלקים מרכזיים שלה מכוונת היישר נגדה.
האתוס הדתי ביחס לאחדות המיסטית, והניגוד המוחלט של תחושות הדחייה אותן משדרת העלית התקשורתית והאקדמית כלפיהם, יצרו תחושות תסכול קשות מאוד. הניסיונות ל ״התנחל בלבבות״ דרך פעילות של בנות שירות לאומי או גרעיני מתיישבים שפועלים בערים מורכבות, רק חשפו אותם עוד יותר למתקפות על היותם מתסיסים ומבצעי ״הדתה״.
כל אלה מצטרפים לרגשי נחיתות קשים ביחס לשמאל החלוצי שהקים את המדינה אבל מסרב להעניק למתיישבי יו״ש את הגושפנקה החלוצית.
השנתיים האחרונות שהיו בצילן של ארבע מערכות בחירות וקמפיין שנאה חסר תקדים בהובלת ארגוני שמאל רבים, התקשורת ומנהיגי השמאל, פוררו לחלוטין את הלויאליות החברתית הבסיסית בתוך ישראל.
לכאורה, דווקא לאור קמפיין השנאה של השמאל, שכוון לנתניהו ולציבורים התומכים בו, בעיקר עדות המזרח תושבי הפריפריה, ולאור תוצאות הבחירות הרביעיות, נוצרה הזדמנות עבור פלג של הציונות הדתית לבצע את ״אקזיט האחדות והגאולה״ ולנסות לדחוק את הקץ באמצעות חבירה למפלגות השמאל הרדיקלי והאחים המוסלמים.
שלל התירוצים המביכים וההזויים למהלך, הבהירו דבר אחד בצורה ברורה, חלקים בציונות הדתית עברו קריסה אידיאולוגית. המתקפה על התודעה הותירה אותם פגיעים, חשופים ונואשים להשיג את ה ״אחדות״ הקדושה עם אלה שחוללו את משבר האחדות בתוך החברה הישראלית ופוררו אותה מבפנים, מתוך מחשבה לא רציונלית, שדווקא החבירה לאויבים האידיאולוגיים, היא זו שתקרב אותם לגאולה הפוליטית.
כלומר, חשיפה יומיומית למתקפות על התודעה, ביחד עם עוגן ערכי לא יציב, הובילו חלקים בציונות הדתית לקריסה אידיאולוגית.
דווקא הציונות הדתית האידיאולוגית לכאורה, זו שרואה בעצמה חיל חלוץ של החברה הישראלית, דווקא הם אלה שקרסו בעוד אנשים רבים המשתייכים לציבור עדות המזרח שומרי המסורת, דתיים פחות, לכאורה אידיאולוגים פחות, החזיקו מעמד בעמדותיהם בצורה הרבה יותר חזקה.
אם נרצה להסיק מכך מסקנה לעתיד הרי שהיא ברורה למדי. הציבור המסורתי, וגם הימין החילוני, חייבים לשמר קשר קבוע עם הציבור החרדי, לפחות באותו אופן בו הדברים מתקיימים ואפילו להרחיב אותם.
הביטחון העצמי של החרדים בדרכם, בניגוד לחוסר הביטחון של הציונות הדתית, מאשר מרחב הזדהות ערכי רחב וגב אידיאולוגי שניתן להישען עליו.
ברור שאין זהות אידיאולוגית מוחלטת וישנן הרבה נקודות מחלוקת בנושאים רבים אבל ישנו בסיס ערכי משותף שנוגע בכל הקיום היהודי הלאומי ומבטיח את שרידותו של המחנה הלאומי.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
The post התנגשות התת-ציביליזציות appeared first on מידה.