ההיסטוריה של ההווה –קיצור תולדות ההשחתה

״האתיקה שלנו היא מכשיר להשמדת החברה הישנה של מנצלים; המאבק לביסוסו של הקומוניזם ולהגשמתו הוא הבסיס של האתיקה הקומוניסטית״

(ו׳ לנין, כל כתביו, כרך 26. מובא בספר ״הדיקטטורים״, ריצ׳רד אוברי, עמוד 246)

״שתי המערכות (י״ב -ברית במועצות וגרמניה הנאצית) האמינו שנורמות מוסריות אינן אוניברסליות או טבעיות או פועל יוצא של התגלות אלוהית. עולם המוסר של שתי הדיקטטורות התבסס לא על ערכי מוסר אבסולוטיים, כי אם על ערכים יחסיים שנגזרו מנסיבות היסטוריות מוגדרות״

(הדיקטטורים, ריצ׳רד אוברי, עמוד 247)

הגנטיקה הפוליטית של תהליך ההשחתה

השחתה פוליטית, חברתית ומוסרית היא המאפיין המרכזי של נוכחות השמאל הרדיקלי באופוזציה או בשלטון. תהליך ההשחתה הוא לא פועל יוצא של ניהיליזם מוסרי או אנרכיזם חברתי שמובילים להשחתה. ההיפך, הוא מתרחש בגלל תפיסה דטרמיניסטית ״מדעית״ של המציאות שהופכת את המוסר לכלי שרת בידי הפוליטיקה שהיא חזות הכל. מטרת המעשה הפוליטי היא דחיקת הקץ ומימוש הפתרון שניצב בקצה דרכה של ההיסטוריה. המוסר הוא יחסי ונקבע רק על פי מה שמשרת את המטרה הפוליטית. כלומר, אותו מעשה יכול להיות רע או טוב, על פי התייחסותו לתוצאה הפוליטית שתתקבל ממנו ולא בגלל עצם המעשה.

אחד הכלים המשמעותיים במימוש המעשה הפוליטי של השמאל הוא הפוסט מודרניזם המערבי שמערער את הבסיס האידיאולוגי, סביבו מתכנסת כל חברה אנושית. ערעור מושג האמת מערער גם את תפיסת המוסר ומוביל את החברה לדקדנס ולאינדיבדואליזם אפאטי שמפורר את החברה מבפנים. הריקבון החברתי של ניוון ואובדן סולם ערכי יציב, הוא קרקע יציבה לפריחתן של קבוצות רדיקליות בעלות אידיאולוגיה נחושה, כפי שאכן קורה במדינות המערב עם פריחתם של ארגוני שמאל רדיקלי ואסלאם פונדמנטליסטי.

תהליך ההשחתה מורכב מהצטברות של אירועים, ואסקלציה בלתי פוסקת של חומרתם, תעוזתם וחוצפתם כלפי הרוב

דרך הפעולה של השמאל הרדיקלי באה לידי ביטוי בפעילות פוליטית אינטנסיבית שמלווה בקמפיינים רעשניים מאוד וביצירת אווירה של כאוס, אלימות ואנרכיה. מטרתם של אלה לבצע בליץ על התודעה של של הציבור הרחב והדומם ולהביא אותו לידי ייאוש חברתי ופחד מפני העתיד. השלטת הפחד מפני ההווה והעתיד מובילים לייאוש חברתי ולאווירת מלנכוליה לאומית. מתוך הייאוש החברתי השמאל הרדיקלי רוצה להפציע כמי שאוחז את הפתרון לגאולה מהמצב הנוראי, שממילא התרחש ברובו מלכתחילה בגלל פעילות של השמאל.

תהליך ההשחתה מורכב מהצטברות של אירועים, ואסקלציה בלתי פוסקת של חומרתם, תעוזתם וחוצפתם כלפי הרוב. קצב האירועים ביחד עם שימוש וירטואוזי בערוצי התקשורת שממסגרים את האירועים כרצונם, תוחמים את גבולות השיח הציבורי המותר, באמצעות טרמינולוגיה סטרילית וסינטטית, ופסילת מונחים שחורגים מהשיח המותר, יוצרים צונאמי חברתי פוליטי שמקשה על רוב הציבור להבין אותו ואת משמעויותיו הפוליטיות וזו כמובן המטרה. הערפול של המעשה הפוליטי הוא חלק מהאסטרטגיה שנועדה לאפשר את התקדמותו עד להשגת המטרה הפוליטית.

תהליך ההשחתה שהוביל באופן בלתי נמנע להיסטוריה המדממת של כל שלטון שמאל לא היה אקראי ולא התרחש כתוצאה מיישום לא נכון של האידיאולוגיה אלא ההיפך, זו השיטה עצמה, וזה היישום היחידי האפשרי של תפיסת עולם שהמוסר עבורה איננו בעל תוקף קבוע אלא תלוי הקשר פוליטי.

תהליכי ההשחתה הם במובן מסוים כמו חור שחור עבור היסטוריונים. אפשר לזהות את נוכחותם בעקבות תוצאותיהם, בדיוק כפי שאפשר לזהות את קיומו של חור שחור בעקבות פליטת אנרגיה אופיינית לחומר שנמשך אל תוך החור השחור אבל לא באמצעות זיהוי של החור השחור עצמו.

הדרך הקונבנציונלית לבחינת העבר, כרצף כרונולוגי של אירועים הרודפים אחד את השני, ומייצרים את המניעים שמובילים מאירוע מרכזי אחד למשנהו, מקשה מאוד על זיהוי תהליכי העומק של ההשחתה מאחר והם המצע עליו נכתבת ההיסטוריה בעודם מוסתרים בצילם של האירועים הגדולים.

הדרך היחידה לזהות ולהבין את רעש הרקע התהליכי ממקור ראשון ובאופן אותנטי, היא לחיות בתקופה בה התהליך מתרחש, להשתחרר מלפיתת התודעה החונקת של התקשורת מעצבת התודעה, לזהות את רצף ותדר האירועים הרלוונטים, את החיבור הרעיוני-פוליטי ביניהם ואת התוצאה האפשרית.

במרחק של שנים מהאירועים, האבחנה ההיסטורית המדויקת ביחס לתקופה המדוברת הופכת להיות מסובכת בהרבה. אותה הטיה תקשורתית והנדסת תודעה שהתרחשה בזמן אמת, עוברת תהליך של פורמליסטיקה ״עובדתית״, משווקת כמחקר היסטורי, מקבלת חותמת אקדמית ומשם הדרך לשחזור היסטורי רטרואקטיבי מדויק של אירועי המיקרו שהובילו לאירועי המאקרו, באופן שנוגד את הנרטיב האקדמי האורתודוכסי, הופכת להיות קשה בעשרות מונים.

קצב האירועים איננו ערובה להבנתם

כדור הארץ מסתובב סביב צירו במהירות של בערך 500 מטר בשנייה. מלבד זאת הוא נע במהירות של 30,000 מטר כל שניה במסלול הקפת השמש. בנוסף, הוא נע ביחד עם מערכת השמש סביב מרכז הגלקסיה במהירות של 230,000 מטר בשנייה, ואם כל זה לא הספיק, אז הוא גם נע יחד עם הגלקסיה שלנו לכיוון הגלקסיה אנדרומדה במהירות של 112,000 מטר בשנייה, ושתי הגלקסיות ביחד נעות במהירות במהירות של יותר מ 600,000 מטר בשנייה לכיוון צביר הבתולה (צביר גלקסיות קרוב), וביחד עם צביר הבתולה, נעות הגלקסיות במהירות של 6100 מטר בשנייה לכיוון מרכז מסה כלשהו שאיש אינו יודע מה הוא.
למרבה ההפתעה איננו חשים דבר למרות כמות התנועות ומהירותן. הסיבה שאיננו מרגישים דבר היא בגלל האטמוספירה שמגנה עלינו ובעיקר בגלל שהכל מתרחש במהירות קבועה.

אם תרצו את הנמשל, הכיסוי התקשורתי ותיווכה המהונדס של המציאות, הם האטמוספירה המגוננת שמונעת מרוב הציבור לחוות בצורה אותנטית ואמיתית את חוויית המציאות כפי שהיא. קצבם המהיר של האירועים המייצר אפטיה מסוכנת כלפיהם, הוא המהירות הקבועה שאיננה מאפשרת להרגיש שינוי. אירוע המאקרו ההיסטורי, שקול לשינוי המהירות בקצב אירועי המיקרו. אותו אין אפשרות שלא להרגיש כפי שלא היינו יכולים לחמוק מלהרגיש שינוי בתאוצת כדור הארץ.

מדינת ישראל חיה בתוך סיר לחץ שמייצר אירועי מיקרו יומיומיים שיכולים להיתפס כחלק ממאבק פוליטי סטנדרטי בין ימין ושמאל או בין יהודים וערבים.

מיפוי רצף אירועי המיקרו בישראל מראה בבירור כי מדינת ישראל נמצאת במרכז התפתחותו של תהליך השחתה משפטי, חברתי, תקשורתי, פוליטי ומוסרי שמוביל אותה למחוזות מסוכנים מאוד, עד כדי איום על עצם קיומה כמדינה יהודית.

רבים מאזרחי המדינה שצורכים עדכוני חדשות ואינפורמציה על המתרחש בעיקר דרך ערוצי הזרם המרכזי, חווים מציאות מעובדת, מהונדסת ומסוננת שמוגשת להם חתוכה וארוזה היטב, בדיוק כפי שאותם כלי תקשורת מעוניינים לצייר אותה, מנוקה מכל דבר שלא משרת את האג׳נדה הפוליטית.

בפועל, סקירת האירועים הבאים חושפת את תהליך ההשחתה שעוברת מדינת ישראל ומוביל אותה לאירועי מאקרו היסטוריים שקשה לחזות אותם כעת אבל ניתן לשער את כיוונם.

לקבלת המאמרים ישירות לסלולרי – הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה של 'מידה'

אירועי-מיקרו בין אפריל 2019 ליוני 2021

בחירת התקופה שתוחמת את אירועי המיקרו היא כמובן שרירותית אבל יש בה היגיון היסטורי מאחר והיא מתייחסת לפרק זמן שבמהלכו התרחשו ארבע מערכות בחירות. כלומר, השנתיים במהלכן התרחשו ארבע מערכות בחירות הן המקרו-אירוע שבתוכו התרחשו אינספור אירועי מיקרו.

אירועי המיקרו הרלוונטיים הם כאלה שיש היגיון פוליטי וחברתי בקיבוצם יחד, ומבט כללי על שטף האירועים יכול לעזור בציור התמונה הרחבה ובהבנת התהליך בתוכו אנחנו נמצאים.

הכרונולוגיה של האירועים אינה קריטית כי ממילא חלקם התרחשו מספר פעמים בצורות כאלה ואחרות וחלקם התרחשו ממש בסמיכות האחד לשני. המשמעות שלהם היא הרצף, כמות האירועים, והאנשים המזוהים איתם ומובילים אותם (מנהיגים, אנשי תקשורת, ציבור רחב).

האירועים הבאים אירעו בנפרד. חלקם קשורים האחד בשני באופן ישיר וחלקם לא. בזמן אמת הם התרחשו כאירועים נפרדים שנמשכו פרקי זמן שונים וחלפו או שעדיין נמשכים, לכאורה, בלי להשאיר חותם. בפועל, אירועי המיקרו הללו היו חלק מתהליך השחתה כללי שפרם בגסות את מירקם הסולידריות החברתית בישראל, ושחק מערכת שלמה של איזונים פוליטיים, משפטיים ומוסריים המהווים את המצע היחיד עליו יכולה להתקיים ולשגשג חברה דמוקרטית חופשית. הפגיעה המצטברת מובילה את מדינת ישראל במסלול ברור של טוטליטריזם הולך ומתגבר, צעד אחר תעד.

רבים מאזרחי המדינה שצורכים עדכוני חדשות ואינפורמציה על המתרחש בעיקר דרך ערוצי הזרם המרכזי, חווים מציאות מעובדת, מהונדסת ומסוננת

הפגנות בזמן הקורונה

מיד עם פריצתה של מגיפת הקורונה והסגר הראשון שהגיעה בעקבותיה, פרמו אנשי השמאל את הסדר החברתי ובניגוד לכללים הבלתי כתובים של הסולידריות החברתית, יצאו להפגנות בזמן שכל אזרחי מדינת ישראל, ללא יוצא מן הכלל, ישבו בסגר, כלואים בבתיהם, על פי הוראת הממשלה, על מנת למנוע את התפשטות נגיף הקורונה. בגיבוי משפטי של היועמ״ש מנדלבליט, ואנשי הפרקליטות, ובניגוד לכל פלח אוכלוסייה אחר, קיבלו אנשי השמאל פטור ממגבלות הקורונה. באופן חסר היגיון ובסיס חוקי, זכותם להפגין גברה על כל זכות אחרת, הזכות לתפילה, הזכות לביטחון רפואי, הזכות לשוויון ציבורי ונשיאה שווה בנטל החלטות הממשלה.

להתנהגות הפרועה של השמאל בזמן הקורונה הייתה השפעה ישירה על פרימת הסדר החברתי אצל קבוצות אוכלוסייה נוספות שלא הסכימו לקבל את העדפת זכות ההפגנה של השמאל על פני זכויותיהם הדתיות שהיו עבורם לא פחות מקודשות מהזכות להפגין. מאותו הרגע לא ניתן יותר היה להשיב את הגלגל לאחור והפרות הנחיות הממשלה בזמן הסגרים הלכו והתגברו.

קריאה פומבית להפר הנחיות הממשלה

אם לא היה די במפגינים שזכותם האריסטוקרטית להפגין, עלתה על כל זכות אחרת, חיזקו מנהיגי האופוזיציה את אווירת המרי בהנחיות הממשלה. במהלך הסגר הראשון ואחריו טענו ראשי האופוזיציה כי נתניהו דיקטטור שאין לציית לקולו ולהוראותיו (שממילא הגיעו על סמך ייעוץ מקצועי מאזני משרד הבריאות). הגדיל לעשות יאיר לפיד שטען בסרטון וידאו, בעקבות ההנחיות לסגר, ש ״ישראל חדלה להיות דמוקרטיה״. לא עזרה העובדה שסגר היה מנת נחלתן של כמעט כל מדינות העולם שנפגעו מקורונה. האגף הסהרורי של השמאל ומנהיגיו, טענו בלהט שהקורונה היא המצאה של נתניהו שנועדה לסייע לו לבסס את שלטונו הדיקטטורי ו ״להמלט ממשפטו״ הצפוי להיפתח.

העובדה שנתניהו היה המנהיג הנבחר ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, הן בתוך מפלגת הליכוד והן במסגרת הבחירות הכלליות, לא הפריעה להתבססותו של הנרטיב ״נתניהו דיקטטור״. המסר הזה הדהד ללא הרף בכלי התקשורת ובהשפעתם חלחל לאנשי השמאל ולציבוריות הישראלית והפך למרכיב מרכזי בשלילת הלגיטימיות של נתניהו כמנהיג ושלילת הלגיטימיות של בוחריו בשל בחירתם בנתניהו, מאחר והם בחרו ב ״דיקטטור״. האוקסימורון מובנה בתוך הטענה אבל ההיגיון לא שיחק תפקיד משמעותי באוסף הטיעונים נגד נתניהו ובוחריו.

הקורונה משרתת את נתניהו

אנשי שמאל טענו לכל אורך הדרך כי שיקולי הסגרים קשורים במשפט נתניהו והמשפט הוא זה שמשפיע על קבלת ההחלטות ותאריכי הסגרים. הטיעון הזה הורחב לכל נושא אפשרי ונתניהו הואשם שכל דבר שהוא עושה או לא עושה, קשור במשפטו. גם הטיעון הזה חתר תחת הלגיטימיות של נתניהו להנהיג ולקבל החלטות שהרי כל החלטה נגועה בשיקוליו האישיים שבמרכזם רצונו ״לברוח מהמשפט״.

האווירה האלימה והפרועה בבלפור הרעילה בצורה קשה את כל השיח הפוליטי בישראל

הפגנות בלפור

במהלך כל תקופת הקורונה התרחשו הפגנות שבועיות בבלפור. אלפים הגיעו מידי שבת למרות המגבלות שחלו על כל שאר האוכלוסייה. ההפגנות לוו בהסתה קשה מאוד נגד נתניהו ובני משפחתו, הסתה שהתאפיינה באלמנטים פורנוגרפיים, סקסיזם ובקריאות מפורשות לרצח, אונס, ופגיעה בבני משפחת נתניהו. האווירה האלימה והפרועה בבלפור הרעילה בצורה קשה את כל השיח הפוליטי בישראל. התחושה באוויר הייתה שהכל מותר, כולל אלימות כלפי שוטרים או אנשי ימין שהגיעו לתעד את ההפגנות. המפגינים חשו ובצדק כי ישנו צ׳ק פתוח מהמערכת המשפטית שמגבה אותם כמעט בכל מעשה וקריאה במהלך ההפגנות, מונע מעצרים ושימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כאלה שנעשה בהם שימוש נרחב מאוד נגד חרדים.

ברק והפדופיל

ביולי 2019 קמה מפלגת שמאל חדשה, המחנה הדמוקרטי, מפלגה חדשה שנשענה על מר״צ, פליטת מפלגת העבודה סתיו שפיר ואהוד ברק. ברק שנתפס בציבוריות הישראלית כראש הממשלה הכושל ביותר שידעה מדינת ישראל, הספיק לעשות לביתו בשנים שבין הפסדו בבחירות לבין נסיונו המחודש לשוב כמלך המשיח של השמאל. בשנים שבהן שהה ברק מחוץ לפוליטיקה הוא תחזק קשרים מפוקפקים ביותר עם הפדופיל המורשע ג׳פרי אפשטיין (לאחר שהורשע והיה ידוע כפדופיל). באחת התמונות המרשיעות (מוסרית) הוא נתפס רעול פנים בכניסה להרמונו הפדופילי של אפשטיין. הכל כבר היה ידוע ומפורסם לפני הצטרפותו של ברק למחנה הדמוקרטי ולמרות זאת, לא נשמעה בשמאל אפילו טענה קלושה מצד מאן דהוא לגבי התקפות המוסרית של צירוף אישיות כל כך מפוקפקת ובעלת קשרים לא ברורים לעבריין מין מורשע.

תמיכת הנהגת השמאל בהסתה

במהלך התקופה כולה, הנהגת השמאל ללא יוצאים מן הכלל, לא רק שלא גינתה את האלימות, את הסקסיזם, את ההסתה ובקריאות לרצח אלא שתמכה במפגינים באופן מוחלט. רבים מהם הגיעו להפגנות מידי שבת. לא היה ספק שהאווירה האלימה והפרועה ייצגה היטב את האינטרסים הפוליטיים של מנהיגי השמאל שהלכו על חבל דק מאוד ולא חששו בשום שלב מתוצאות ההסתה הפרועה נגד נתניהו ובני משפחתו. רבים מהם לא התביישו להיות נוכחים לצד מיצגים פורנוגרפיים ושלטים הקוראים לאלימות. המנהיגים, כמו המפגינים, היו אפופים בתחושת שהכל מותר על מנת להשיג את המטרה הפוליטית של סילוק נתניהו.

תמיכת התקשורת באלימות והסתה

ההפגנות סוקרו על ידי התקשורת באופן שלא השאיר שום מקום לספק באיזה צד התקשורת נמצאת. התקשורת סייעה בפרסום ההפגנות, ביצירת יחסי ציבור להפגנות ובגיבוי הדוק למפגינים על מנת להרתיע את המשטרה מלפעול נגדם. התקשורת הייתה מצד אחד, חלק בלתי נפרד מיצירת אווירת האלימות וההסתה הפרועה נגד נתניהו ובני משפחתו, ומצד שני תיווכה את האירועים לציבור הרחב. התיווך כלל שירותי דוברות שנמנעו מהדגשת האלימות והתופעות הפרוורטיות שנכחו בהפגנות, כדי שלא לעורר אנטגוניזם בקרב הציבור הרחב, ומנגד, ניסו ליצור את התחושה שמדובר במחאה עממית, ספונטנית וא-פוליטית שמקיפה ציבורים רבים, שבתוכם במקרה ישנם גם אנשי שמאל. כמובן שבניית הנרטיב של נוכחות אנשי ימין בהפגנות סייעה להסתיר את אופיין האמיתי של ההפגנות ואת הנפשות הפוליטיות רוויות האינטרסים הפוליטיים, שמניעות אותן מאחורי הקלעים.

תיקי נתניהו

כמו צל שחור מאיים, תיקי נתניהו מרחפים מעל לכל התקופה. מלבד נרטיב ה ״דיקטטור״, כיכב גם נרטיב ה ״שחיתות״ של נתניהו. במאמץ חסר תקדים ובהשקעת משאבים עצומים, הובילה הפרקליטות קמפיין שנמשך שנים, סביב חקירות ובניית ״תיקי שחיתות״ נגדו. הפרקליטות הקימה קונסטרוקציה משפטית מופרכת שנועדה לבנות את נרטיב השחיתות של נתניהו ולחסל אותו פוליטית. המטרה הייתה ברורה ושקופה (עבור מי שלא היה מחובר לערוצי תקשורת המיינסטרים): להמאיס את נתניהו על ציבור הבוחרים או להמאיס על נתניהו ומשפחתו את החיים הציבוריים, ואז אחת מהשתיים, או שהבוחרים יפסיקו לבחור בו או שנתניהו יפרוש. ביחד עם קציני משטרה, ואנשי תקשורת, החזיקה הפרקליטות את קמפיין ה ״שחיתות״ של נתניהו באוויר במשך שנים, באמצעות אלפי הדלפות מגמתיות, שקריות ובלתי חוקיות מתוך חקירות הקשורות בתיקי נתניהו, היישר לידיהם של מספר אנשי תקשורת שתפקדו כדוברי הפרקליטות, ללא שום בקרה או סינון של התוכן שהודלף להם. אינספור כתבות ושידורים ״דרמטיים״ פתחו את מהדורות החדשות בדיווחים היישר מתוך חדרי החקירות אל אולפני החדשות הרוטטים מהתרגשות מעושה ומלאים בזעם קדוש על ה ״שחיתות״.

ואכן המטרה הושגה. שטיפת המוח יצרה חיבור אסוציאטיבי בלתי נשלט בין נתניהו ושחיתות. אנשים רבים גם מתוך מחנה הימין, לא יכלו לשאת עוד את הלחץ התקשורתי הבלתי נסבל נגד ״שחיתותו״ של נתניהו, לחץ שהופעל על הציבור באופן יומיומי במשך שנים, והוביל אותם לבקש להחליף את נתניהו בפוליטיקאי ״נקי כפיים״. נזקי הנדסת התודעה נתנו את אותותיהם ברבים שטענו ש ״אין עשן בלי אש״. אחרי הכל, היה קשה להאמין ש ״הכל שקרים״. קמפיין השחיתות היה כמו כור גרעיני שמספק אנרגיה בלתי פוסקת למחנה השמאל ונותן להם צידוק מוסרי להילחם בנתניהו ולהסית נגדו.

מעגל הקושרים

השילוב שבין ארגוני המחאה, אנשי תקשורת, הפרקליטות, בעלים ומנכ״לים של גופי תקשורת ו ״לשעברים״ בכירים מאוד בשלטון הישראלי, שפעלו כולם נגד נתניהו, כראש חץ מאורגן, לא היה מקרי בשום שלב. בין כל הגופים והאנשים התקיים קשר סימביוטי בעל אופי חתרני ומסוכן. אנשי התקשורת יזמו תחקירים שהובילו לחקירות, שהובילו להדלפות ובליץ תודעתי נגד נתניהו, שהובילו להפגנות נגד נתניהו ה ״מושחת״, שהובילו לאווירת כאוס ומשבר, שהביאו לאולפנים את ה ״לשעברים״ ששפכו אש וגופרית על נתניהו ה ״מושחת״, שתדלקו עוד יותר את ההפגנות, וחוזר חלילה, במעגל שהזין את עצמו כמו פרפטום מובילה של כאוס חברתי שנועד לייצר לחץ שלא ניתן יהיה לעמוד בו, ובסופו משהו ישבר ויתפרק, נתניהו, סביבתו הפוליטית או בוחריו.

שטיפת המוח יצרה חיבור אסוציאטיבי בלתי נשלט בין נתניהו ושחיתות

שיתוף הפעולה בין הקושרים נעשה סביב אותה מטרה אובססיבית, הפלת נתניהו. הסיבות לשיתוף הפעולה היו בחלקן פליליות, בחלקן אופורטוניסטיות ובחלקן פרוזאיות, אם שנאה פתולוגית לנתניהו יכולה להיחשב עניין רגיל בשמאל.

השנאה ככוח מניע לשיתופי פעולה פוליטיים, שבימים רגילים היו בלתי אפשריים בעליל, תרמה רבות לאווירת ההשחתה המוסרית. הסיבות הפליליות לשיתופי הפעולה הגדירו מחדש את מערך הכוחות בתוך הדיפ סטייט של מדינת ישראל. מידע מפליל על היועץ המשפטי, שהוחזק בידי פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, הפך אותו להיות בן ערובה בידיו של ניצן. הסיבות האופורטוניסטיות הפכו את האידיאולוגיה לסרח עודף של מספר מפלגות ימין שקיבלו לגיטימציה תקשורתית לבצע כל מהלך אם ישרת את הדחת נתניהו.

בתוך שלל שיתופי הפעולה המפוקפקים, בלט בשפלותו רוני אלשיך מפכ״ל המשטרה לשעבר שהוביל במסגרת תפקידו את החקירות של תיקי נתניהו. לאחר פרישתו הסתבר כי סיפק שירותי ייעוץ לארגון הקיצוני ה ״דגלים השחורים״ שקם על רקע חקירות נתניהו.

כלומר, אלשיך עסק במסגרת תפקידו הרשמי ואחרי סיום תפקידו, בפעילות שמטרתה הדחת נתניהו. הקשר בין שתי הפעילויות העיד על פשיטת רגל מוסרית שלו אבל עוד גרוע מכך, העיד על עוצמת הריקבון שבו נוצרה לגיטימציה לפעילות כל כך חתרנית, חצופה, ומנוגדת לכל ערך של תפקיד ציבורי.

הפרת חוקים שיטתית על ידי מערכת המשפט

המערכה המשפטית שהתנהלה (ועדיין מתנהלת) נגד נתניהו בשבתו כמנהיג המחנה הלאומי הגדול, שכולל את רוב רובו של העם היהודי בישראל, הותנעה וקודמה על ידי עיתונאי שמאל, חוקרי משטרה מושחתים שנגועים בניגודי אינטרסים ושאיפות פוליטיות, ומעל כולם, קבוצת פרקליטים מושחתים מהפרקליטות, ללא שום צידוק חוקי. החקירה החלה כמסע ציד נגד נתניהו במטרה לדוג אירוע שיוכל להפליל את נתניהו ולא כנדרש, בעקבות ממצאים קונקרטיים שמצדיקים בדיקת משטרה וחקירה.

אין דבר שאפיין יותר את תיקי נתניהו מאשר הפרת החוק השיטתית שאפשרה הגשת כתב אישום כנגד עבירות שאינן בספר החוקים. החקירה כולה נפתחה ללא אישור היועץ המשפטי בניגוד לחוק יסוד. עדי מפתח עברו התעללות נפשית ופיזית (עקיפה) בניגוד לחוק. כתב האישום הוגש בניגוד לחוק כאשר חסרים בו חלקים מהותיים (רשימת עדים, תיאור מתת השוחד, המצאת ישות משפטית חדשה ״נתניהו ובני משפחתו״). החקירות לוו באינספור הדלפות בלתי חוקיות מהפרקליטות ל ״כתבי״ משפט שתפקדו על תקן מיקרופון של הפרקליטות בערוצי החדשות. לאורך כל חודשי המשפט הראשונים הפרקליטות, בניגוד לחוק, הסתירה כמות אדירה של חומרי חקירה רלוונטיים מעורכי דינם של נתניהו ואלוביץ׳. זילות החוק השיטתית הפכה את החוק ממערכת קריטית שמאפשרת קיום חברתי מודרני במסגרת פוליטית לאומית, לקרדום לחפור בו בידי השמאל, שברצותו יעשה בו שימוש וברצותו יתעלם ממנו. וגם כאן, משמעותו של החוק נקבעת ביחס למטרה הפוליטית אותה הוא משרת.

שחיתות המערכת המשפטית

סדרה של חשיפות תקשורתיות האירה זרקור על שחיתות בכירי המערכת המשפטית. עבירות בניה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, עבירות בנייה חמורות של פרקליטת מיסוי וכלכלה בפרקליטות, מי שהובילה את תיקי נתניהו, ליאת בן ארי, כולל זכיה מפוקפקת במכרז שלכאורה לא הייתה אמורה להשתתף בו, פיצול דירה שלא כחוק, השכרת נכס ללא דיווח. וכדי להוסיף על כל אלה, הגישה תצהיר שיקרי לכאורה שבו הכחישה כי אדם שהיכה שוטר במהלך הפגנה ליד ביתה, איננו בנה, למרות שהיו עדויות מצולמות ועדויות של נוכחים, שמדובר בבנה. בנוסף, חשיפה דרמטית של קלמן ליבסקינד לגבי ניגודי אינטרסים של שופטי העליון. כל החשיפות והידיעות בנושאים אלו זכו להתעלמות מוחלטת של השופטים, מערכת המשפט והתקשורת. כאילו דבר לא ארע.

מנדלבליט ייחרט לנצח כאחד מסמלי ההשחתה המובהקים של התקופה.

אולם מעל כל אלה זוהרת באור יקרות שחיתותו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. על פניו נראה שמדובר באדם שסוחב על גבו קופת שרצים שהייתה שולחת כל אדם אחר לכלא לשנים ארוכות. קופת השרצים כוללת שליחת אנשים למעצרי שווא, הקלטות בהן הוא נשמע עובר לכאורה עבירות פליליות והקלטות אחרות שהעידו באופן מפורש שהוא נמצא במצב סחיט שמטיל צל כבד על שיקול דעתו.

מנדלבליט עמד בראש מיזם תפירת התיקים של נתניהו, ולפי הצהרותיו כפי שפורסמו בהקלטה שנחשפה בתקשורת, היה מעורב ביחסי נסחט-סוחט עם שי ניצן, מה שהטיל צל כבד על שיקול דעתו המקצועי והחלטותיו המשפטיות. לאחר חשיפת מערכת יחסיו עם שי ניצן, ופרסום (חלקי) של תמלילי שיחותיו הפליליות לכאורה עם גבי אשכנזי הרמטכ״ל לשעבר, אפשר היה להעריך בסבירות גבוהה שמעשיו ושיקוליו של מנדלבליט נועדו להגן עליו ועל מקורביו, מפני חשיפה של מעשים שאינם חוקיים לכאורה. מנדלבליט ייחרט לנצח כאחד מסמלי ההשחתה המובהקים של התקופה.

התחזקות בלתי סבירה של הרשות השופטת

שופטי בית המשפט העליון המשיכו לחזק את מגמת ההשתלטות האוטוריטרית על הרשות המחוקקת באמצעות ביטול חוקים, כאשר השיא הגיע לאחר ביטולו של חוק יסוד ללא שום סמכות חוקית. המגמה כולה החלה על ידי אהרון ברק ומטרתה הייתה ריקון לשון החוק מתוכן והענקת סמכות בלתי מוגבלת לשופטים שיוכלו לפרש את החוק כראות עיניהם ללא שום קשר לכוונת המחוקק. מהלך שמשמעותו אחת, הפיכתה של ישראל לדיקטטורה משפטית באמצעות הליכים פרוצדורליים לכאורה, ללא טנקים, ללא יריות וללא השתלטות פיזית על מוסדות השלטון. תהליך ההשתלטות של הרשות השופטת על הראשות המחוקקת, היה עוד מתקפה על הלגיטימציה של ממשלת נתניהו לשלוט. פסקי הדין הפוליטיים שניתנו לאורך התקופה, תרמו לתחושת הכאוס הכללית על ידי חתירה בלתי פוסקת תחת החלטות הכנסת והממשלה.

עצירת רכש החיסונים על ידי גנץ

לאחר שהוברר הישגו ההיסטורי והדרמטי של נתניהו בהשגת החיסונים, ניסו מנדלבליט וגנץ למנוע את המשך רכש החיסונים בתואנות שונות ומשונות, מתוך מה שהצטייר ככוונה ברורה לפגוע בנתניהו באמצעות פגיעה במבצע החיסונים. כלומר, חייהם של אלפים ותעסוקתם של מאות אלפים, הפכו להיות בני ערובה בידי מנדלבליט וגנץ. בהמשך ניסה גנץ לסחוט את אישור רכישת החיסונים בתמורה למינויו כשר משפטים. למרבה המזל תרגיל הסחיטה נוטרל, לאחר שהמימון נמצא בכספים רזרביים של האוצר שלא הצריכו את אישורו. באף שלב של המהלך המופקר, לא זכו השניים לביקורת תקשורתית כלשהי על מעשיהם.

החרמת רוב הציבור היהודי במדינת ישראל

מנהיגי השמאל, ביחד עם מספר פוליטיקאים אנשי ימין לשעבר, הובילו חרם על נתניהו למרות שייצג גוש של מעל ל 50 מנדטים. החרם נועד להשיג את אותה תוצאה שנועדו להשיג התיקים התפורים, שבירת נתניהו או שבירת בני בריתו הפוליטיים או שבירת בוחריו. ככל שהחרם נכשל בהשגת מטרותיו הפוליטיות, כך הוא הלך והתחזק והקיף אנשים נוספים שהגיעו מתוך מחנה הימין. החרם יצר תרבות פוליטית חדשה, פלגנית, רוויות שנאה ומשטמה, דיקטטורית ואופורטוניסטית באופייה. המחרימים ויתרו על השיקולים הפוליטיים, האידיאולוגיים והרציונליים שנמצאים בבסיסה של כל מערכת פוליטית דמוקרטית, לטובת מערכת שיקולים פוליטיים שהונעה על ידי שנאה חסרת מעצורים.

החרם נועד להשיג את אותה תוצאה שנועדו להשיג התיקים התפורים, שבירת נתניהו או שבירת בני בריתו הפוליטיים או שבירת בוחריו

קמפיין ההסתה של כחול לבן

באחת ממערכות הבחירות במהלך השנתיים המדוברות, הריצה מפלגת כחול לבן קמפיין הסתה מסוכן מאוד. נתניהו הואשם בבגידה על רקע עלילת הצוללות. בלי שמץ של בושה וללא שאריות של ממלכתיות, זהירות, אחריות פוליטית, התחילה מפלגת כחול לבן להריץ קמפיין שמאשים את נתניהו בבגידה למרות שאפילו היועץ והפרקליטות שהובילו את תפירת תיקי נתניהו, נאלצו להודות קבל עם ועדה שאין שום בסיס לחשד כלשהו כנגד נתניהו. בנוסף לקמפיין הבגידה, הריצה מפלגת כחול לבן קמפיין שמשווה את נתניהו לדיקטטור ארדואן. קמפיין ה ״דיקטטור״ וקמפיין ה ״בוגד״ התכתבו היטב עם הנרטיבים שהשמאל קידם לאורך זמן. נתניהו ה ״מושחת״, ״בגד״ בעם ישראל ובחר את ״שיקוליו האישיים״ על פני שיקולים בטחונים. המסר היה קל ופשוט לקליטה ובעיקר השתלב היטב באווירת השנאה שהשמאל תידלק כלפיו. גם כאן העובדות לא הועילו. עדויות שלא נמצא רבב בתהליך, נתניהו ומי ממקורביו שנחשד כאילו היה קשור אפילו בעקיפין לעסקה, נוקו מכל חשד, נפלו על אוזניים ערלות. חקירות בישראל ובגרמניה (משם נרכשו הצוללות) שלא העלו דבר, זכו להתעלמות. החשוב ביותר היה להמשיך לתחזק את נרטיב ה ״שחיתות״ של נתניהו מכיוונים רבים ככל האפשר.

הונאת הבחירות של בנט

למרות חוסר ההקפדה על הסדר הכרונולוגי באירועים הקודמים שנסקרו, האירוע הזה הוא האחרון בלוח הזמנים של האירועים המתוארים והוא התפתחות טבעית של תהליך ההשחתה שעבר על מדינת ישראל ויכול היה להתרחש רק בסביבה של ריקבון מוסרי, פוליטי ותקשורתי. נפתלי בנט, פוליטיקאי מפוקפק עוד לפני האירוע המדובר, הוביל מהלך חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל וייחודי מאוד גם בהיסטוריה של המדינות הדמוקרטיות.

במשך חודשים ארוכים לפני הבחירות הובילו לכאורה נפתלי בנט ואיילת שקד מסע הונאה, מתוכנן ומוקפד, שנועד לגנוב קולות מהימין על מנת שיוכלו להיות האתנן שאותו יגיש נפתלי בנט בדרכו לסחוט את תפקיד ראשות הממשלה מהשמאל, כלשון מאזניים מלאכותית.

במהלך קמפיין הבחירות של מפלגת ימינה בראשה עמד בנט, ובפרט בשבוע שלפני הבחירות, הצהירו מנהיגי המפלגה באינספור ראיונות טלוויזיה ובהצהרות ברשתות חברתיות, שלא יקימו ממשלה עם לפיד בשום פנים ואופן ובשום דרך.

הצהרות אלה ניתנו לאור האשמות נתניהו כי זה בדיוק מה שהם מתכננים. על פי כמות ההצהרות לפני הבחירות, אין ספק שזה היה הנושא המרכזי בין כל שאר הנושאים, האם בנט יצטרף לשמאל ויפנה גב לימין. למרות שהכחיש נמרצות את האשמה שהגיעה מכיוון הליכוד, למרות התחייבויותיו התיאטרלית והפומפוזיות, הפניות ההיסטריות שלו לפוליטיקאים ולמשפיענים שימנעו לתקוף אותו מאחר והם ״מפריעים לו לגנוב קולות מהשמאל ולהעביר לימין״, זה מה שקרה באופן בלתי נתפס, מיד לאחר הבחירות.

מסע ההונאה לא הסתיים בבחירות אלא המשיך לאחריהן כאשר בנט ושקד מעמידים פנים שרצונם הוא קודם כל בממשלת ימין אבל בפועל עשו הכל על מנת למנוע אותה (על פי עדותם של כל מנהיגי מפלגות המחנה הלאומי). הולכת השולל המשיכה גם תוך כדי מבצע ״שומר חומות״ כאשר בנט הודיע שממשלה עם השמאל ירדה מן הפרק ולאחר מכן הסתבר שעשה זאת כדי להרדים את הימין ולהוריד לחצים פוליטיים ממנו ומחברי מפלגתו.

נפתלי בנט הודיע שבכוונתו לפעול כדי להקים ממשלה עם יאיר לפיד, ועם השמאל. ברוטציה. רק עם שישה מנדטים. טוב אתם מבינים מה צריך לעשות, כן?#מהצד_השני עם @guyzo pic.twitter.com/5ZEW7f4W9v

— כאן חדשות (@kann_news) June 1, 2021

בסופו של דבר, מיד עם סיום המבצע, חזר בנט לתוכניתו המקורית, סחט את תפקיד ראש הממשלה ושילם ב ״מזומן״ את ששת המנדטים של ימינה (מלבד עמיחי שיקלי, שהודיע שיתנגד).

במעשה נואל וחסר תקדים זה, דרדרו בנט ושקד את המערכת הפוליטית לשפל תחתיות שלעומתו כל נכלוליות פוליטית מההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, נראתה לפתע כמו מעשה גמילות חסדים.

המהלך כולו היה חסר מצפון באופן מבהיל. השקרים היו לכאורה מתוכננים היטב, בוטים, פתולוגיים ונטולי כל שמץ של חרטה. ההתנהגות הייתה כל כך מופרכת וחסרת תקדים שאף אדם סביר לא הצליח לעכל אותם בזמן אמת.

אבל בנט ושקד לא יכלו לזהם את הדמוקרטיה הישראלית ללא שותפות מלאה מהשמאל. אף מנהיג פוליטי ולא פוליטי מהשמאל חשב שיש משהו פסול, רקוב ומשחית במפלגת ימינה. אדרבא, מעשה השחיתות נרקם בחדרי חדרים זמן רב לפני הבחירות, ובזמן הוצאתו לפועל, זכה לתמיכה מאסיבית מצד התקשורת וכל מנהיגי השמאל ללא יוצא מן הכלל. כפי שנכתב קודם, המוסר רלטיביסטי לחלוטין מקבל את משמעותו רק ביחס למטרה הפוליטית.

המאפיינים העיקריים של אירועי המיקרו

סקירתם הכללית של אירועי המיקרו מדגישה מספר מאפיינים מרכזיים:

אלימות
למרות שחלק מהאירועים, בעיקר ההפגנות בבלפור, לוו באלימות, הכוונה באלימות כמאפיין של האירועים איננה לאלימות פיזית, אלא לאלימות כאוסף של פעולות כוחניות ומזיקות שנעשו במטרה לפגוע ולגרום נזק. במובן זה, השמאל ניסה במהלך כל תקופת הקורונה לגרום לנזק בריאותי וחברתי מתוך כוונה להגביר את תחושות הכאוס, האנרכיה ואובדן שליטה של הממשלה. כל אלה הם חומרי גלם של השמאל כבר קרוב למאתיים שנה. לפי תפיסת השמאל, אווירת הנזק וההרס משרתת אותם בכך שהיא מייצרת לחץ בלתי נסבל על השלטון עד שבסופו של דבר יביא לקריסתו ולעלייתו של שלטון שמאל שידע לפתור את הבעיות, שחלקן ממילא נגרמו קודם לכן על ידי השמאל. פעילות היועץ המשפטי, פעילות הפרקליטות, פעילות התקשורת, פעילות המפגינים, פעילות מנהיגי השמאל, כוונו כוחם ליצירת תחושת מיאוס כללית מהממשלה באמצעות הפרות סדר, הפצת המגיפה, פרימת הסדר החברתי, עידוד המפגינים ומתן חגורת הצלה משפטית לפורעים.

השמאל ניסה במהלך כל תקופת הקורונה לגרום לנזק בריאותי וחברתי מתוך כוונה להגביר את תחושות הכאוס, האנרכיה ואובדן שליטה

שנאה
אירועי ההפגנות, הנאומים, תגובות מנהיגי השמאל ואנשי תקשורת שמזוהים עם השמאל, היו רוויים במשטמה דתית ושנאה יוקדת. השנאה הובילה לאיומי רצח, להסתה בלתי פוסקת שבאה לידי ביטוי בקריאות מפורשות וגלויות לרצח בנימין נתניהו, הפצת תמונות של נתניהו כהיטלר, נתניהו כחזיר, נתניהו כדיקטטור, נתניהו כשילוב של אדם וחיה. מלבד תמונות הוקמו מיצגים שהציגו את נתניהו כדיקטטור הדוניסט, ובמקרים מסוימים אפשרו לאספסוף השמאלני לפרוק את זעמו על המיצגים. משפחתו של נתניהו הייתה גם היא על הכוונת והשיח שכוון כלפיה היה אלים, סקסיסטי ופראי בצורה חסרת תקדים. בנוסף להם, שנאה רבה התנקזה כלפי אלה שבחרו בנתניהו ואפשרו לו להמשיך לשלוט. הם כונו בשמות רבים שנועדו לפגוע בהם, להגחיך אותך, ללעוג להם ולהציג אותם ככלי ריק.

היעדר סולידריות חברתית
השילוב הרעיל של אווירת אלימות, שנאה, שילהוב יצרים, רדיפה פוליטית ומשפטית חסרת רחמים של מנהיג המחנה היריב, הידרדרות מוסרית וגניבת שלטון מעידים יותר מכל על העדר מוחלט של כל סולידריות חברתית עם לפחות מחצית הציבור בישראל, שלא לומר רובו. אווירה של מלחמת חורמה נטולת מעצורים שמשקפת בצורה הבוטה ביותר את חוסר יכולתו ומוכנותו של השמאל לקבל את ההכרעה הפוליטית שהציבה את נתניהו בשלטון יותר מידי זמן לטעמם.

מטרות מחוללי האירועים

כפי שנכתב, השמאל לא מבקש במודע לחולל תהליך של השחתה מוסרית. ההשחתה היא פועל יוצא של מאפייני הפעילות של השמאל שאינם כוללים מעצורים חברתיים והכרה אמיתית בזכותם של כל אזרחי המדינה לבחור במנהיגם הפוליטי.

כל אירועי המיקרו נועדו להשיג מטרה מרכזית אחת, את סילוקו של מנהיג הימין הנבחר נתניהו, בכל מחיר ויהיה המחיר החברתי, הבריאותי והפוליטי אשר יהיה. מלבד התנקשות פיזית לא נותר אפילו מחסום מוסרי אחד בדרך למימוש המטרה, שלא נחצה.

הדרך להשיג מטרה זו חייבה השגה של מספר מטרות משנה: כאוס חברתי ודה לגיטימציה למנהיגי הימין ולציבור הבוחרים.

יצירת הכאוס נועדה לערער את האמון בשלטון, להקשות עליו לפעול, להוביל אותו לביצוע שגיאות ובסוף להפלתו. בהקשר זה סטאלין התווה את המתודה המוסרית עבור השמאל לדורותיו: ״כאשר חוטבים עצים עפים שבבים״.

יצירת הכאוס נועדה לערער את האמון בשלטון, להקשות עליו לפעול, להוביל אותו לביצוע שגיאות ובסוף להפלתו

מאחר והמטרה היא ליצור כאוס, הפצת מגיפה יכולה להיות כלי יעיל להמאיס את נתניהו על הציבור. הכאוס מספק מכרה זהב של ״אירועים חדשותיים״ שמאפשרים את כתישת התודעה הציבורית ואת שחיקת תדמית הממשלה באופן יומיומי, באופן שנועד להתיש את הציבור, לייאש אותו מהמצב ולהביא לפחות. חלקים ממנו לשנות את בחירתם בקלפי.

מטרת המשנה המשלימה ליצירת כאוס היא יצירת דה-לגיטימציה. הדה-לגיטימציה נבנתה מכיוונים שונים. מיצוב כל אירוע כמחדל, תפירת תיקים משפטיים ששוחקים את מעמדו הציבורי של המנהיג הנרדף, ערעור בלתי פוסק על החלטותיו, סקירה מגמתית של אירועים בשילוב של אמיתות רעועות וחלקיות, תקיפה בלתי פוסקת של בני משפחתו. ועל מנת להגדיל את אפקט הדה-לגיטימציה למנהיג, מבצעים גם דה-לגיטימציה לקהל בוחריו באמצעות מניעת ייצוג תקשורתי הולם ומיתוג שלילי ביותר שמייצר רתיעה כמעט אינסטינקטיבית מתמיכה במנהיג המחנה הפוליטי.

מה ממתין בקצה תהליך ההשחתה?

קרל מרקס אמר ש ״ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה״. על פי ההיסטוריה של השמאל, ההיסטוריה כבר חזרה על עצמה יותר מפעמיים ותמיד כטרגדיה שהסתיימה באפוקליפסה.

בקצה תהליך ההשחתה שמוביל השמאל, ממתין תמיד משטר אוטוריטרי שדוגל ב ״דמוקרטיה״ עממית כלשהי. אם במאה העשרים אלה היו דיקטטורות מובהקות שקמו באמצעות הפיכה מזויינת והשתלטות אלימה על מוסדות השלטון, הרי שהמאה העשרים ואחת מתאפיינת בהקמתן של דמוקרטיות טוטליטריות מזן חדש.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

The post ההיסטוריה של ההווה – קיצור תולדות ההשחתה appeared first on מידה.