תכנית השלבים חיה ובועטת

בסוף השבוע התקבצו מפגינים ערבים ואחרים נושאי דגלי פלסטין ברחובות ניו יורק והבהירו בצעקות רמות כי "אין הם מעוניינים בשתי מדינות אלא במדינה אחת"- פלסטינית מהים ועד הנהר.

קריאות אלו אינן חדשות כשלעצמן ונשמעות הן באופן ברור מזה שנים ארוכות במגוון אירועים, מקומות ושפות.
קריאות אלו אינן קריאות סרק חסרות משמעות, הן אינן קריאות מתלהמות שנהוג לקרוא בסוג זה או אחר של הפגנות. מדובר במסר עקבי, ברור ובלתי מתפשר הקורא לשחרר את "פלסטין" מהציונים.

חגיגות בעזה (צילום מסך: טוויטר, לפי סעיף 27א)

אין בכוונתי לסקור את כל היסטורית המאבק על הארץ ושורשי הסכסוך, אלא אציין כי מסר זה עובר כחוט השני בעמדה הערבית של שכנינו ומקבל הוא ביטוי בכתובים ומסמכים רשמיים, בסמלי ארגוני טרור וסממנים לאומיים, בדיבורים ובנאומים וכמובן גם במעשים.

מאז ראשית המאבק על הארץ סרבו מנהיגי הערבים (שלימים יכנו עצמם "פלסטינים") לתכניות החלוקה כמו גם לכל הסדר מדיני משמעותי שהוצע לאחר סבבי הלחימה. גם ממשיכי דרכם של המנהיגים הערבים, מאבות הטרור המודרני, עמדו על סירובם נוכח הצעותיהם הנדיבות עד מאד של אי אילו ראשי ממשלה "אמיצים" בחסות נשיאי ארה"ב ה"תמימים".

אף מנהיג פלסטיני אינו אמיץ מספיק בכדי לוותר לצמיתות על פחות מ-100% מהשטח והדרישות לזכות השיבה

באחד מהמפגשים בהם נכחתי בזמנו, הבהיר לקהל המאזינים יועצו לשעבר של ערפאת ימ"ש כי אף מנהיג פלסטיני אינו אמיץ מספיק בכדי לוותר לצמיתות על פחות מ-100% מהשטח והדרישות לזכות השיבה, כולל לחזרה לבתים שננטשו ב-1948 או 1967. עוד הוסיף ואמר אותו בכיר כי אף מנהיג ערבי לא ירצה להיזכר לדיראון עולם בתולדות עמו בפרט והאומה הערבית ככלל, כמי שוויתר על גרגר אדמה ערבית קדושה ועל זכויות צאן מרעיתו, ליהודים הציונים דווקא.

ההיסטוריה מוכיחה לכל בר דעת כי יש אמת בדברי היועץ ובדרישות ה'ראיס', שהרי ידוע כי מצרים קיבלה את מלוא התמורה עבור הסכם השלום שנחתם עמה- עד גרגר החוף האחרון בטאבה לאחר הליך בוררות בינלאומי שבוצע בשנת 1988; ירדן דרשה וקיבלה את כל השטחים בנהריים שבבקעה וצופר בערבה שהוחכרו למשך 25 שנה לישראל, מאז נחתם הסכם השלום בשנת 1994. אפילו השכנה הקורסת מצפון, למרות שאין עמה הסכם שלום, זכתה כי צה"ל ייסוג בשנת 2000 מרצועת הביטחון בדרום לבנון עד לסנטימטר האחרון של הגבול הבינלאומי היבשתי שכלל הזזת אבני גבול בפיקוח צמוד של משקיפי האו"ם.

לשאלתי את אותו יועץ לשעבר של ה'ראיס'- מה המלצתו אלינו הישראלים לפיכך, ענה הוא ללא היסוס- "יש לכם צבא חזק- תמשיכו להיות חזקים עוד יותר". מבחינתי- לא ייחלתי לקבלת אמירה ברורה, אמיצה וכנה מזו בעת ההיא.

בימים אלו נוכחים אנו שוב ושוב לכוונת הערבים לממש את שאיפתם למדינה אחת בשטח ב"שיטת הסלמי"- נתח אחר נתח, או אם תרצו מימוש "תכנית השלבים" של אש"ף המוכרת גם בשם "תוכנית 10 הנקודות" שהתקבלה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית ביוני 1974. אין מדובר עוד בדיבורים ריקים או הצהרות כלליות אלא במעשים ברורים, ההופכים את הסיסמאות הנדושות למהלכים טקטיים בעלי משמעות אסטרטגית על מדינת ישראל, בטחונה, דמותה וצביונה.

"אין חלופה לשחרור פלסטין כולה, מהנהר עד הים, לא משנה כמה יימשך הכיבוש"

השיח אודות תכנית השלבים של אש"ף "הורדם" ככל הנראה בכוונת מכוונים משני הצדדים בעשור האחרון, אך כפי שניתן להבין מהכתובים ומהנעשה בשטח המבעבע והרותח, התכנית עודנה תקפה, חיה ובועטת במלוא מובנה. לשם הבהרה די כי אצטט שלושה מבין עשרת סעיפי התכנית הידועה:

סעיף 2 בתוכנית קובע: "הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית, ולהקמת רשות לאומית לוחמת למען העם, על כל חלק מטריטוריה פלסטינית שישוחרר. דבר זה ידרוש שינויים נוספים שיתבטאו במאזן הכוחות לטובת עמנו ומאבקו."

סעיף 4 קובע: "כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של המועצה הלאומית הפלסטינית."

סעיף 8 קובע: "ברגע שתוקם, הרשות הלאומית הפלסטינית תפעל לאיחוד המדינות הלוחמות, במטרה להשלמת שחרור כל השטחים הפלסטינים, וכצעד נוסף לאחדות ערבית כוללת."

הביטוי הממשי והמעשי בשטח לכתוב בסעיפי התכנית הזו – גלוי לכל, כל שצריך הוא להבין את ההקשר בהם נעשים הדברים על ידי הערבים ולאיזו תכלית מבחינתם. אציין כי גם לחמאס, המאתגר מזה תקופה את הנהגת הרשות הפלסטינית ואת מדינת ישראל, יש אמנה משלו, שפורסמה באוגוסט 1988 ועודכנה לאחרונה בשנת 2017, בה המטרות הסופיות זהות ומובעות בבירור ללא עידון או סינון, בפשטות וללא תחכום בזו הלשון: "אין חלופה לשחרור פלסטין כולה, מהנהר עד הים, לא משנה כמה יימשך הכיבוש".
ברוח הדברים הללו, עדים אנו בעת האחרונה לרצף פעולות של ערבים באזורים שונים בארץ, בהם מאותגרת הריבונות והמשילות הישראלית דה פקטו מידי יום ביומו.

די כי נזכיר מספר דוגמאות כאי פינויו של המאחז, סליחה- ההתיישבות הלא חוקית של הערבים ב'חאן אל אחמר' הנשכחת, הנושקת לכביש מעלה אדומים – ים המלח. זאת להבדיל מהמאחז היהודי 'אביתר', שעודנו מככב בחדשות נוכח הדרישה לפינויו למרות חשיבותו לשמירת אדמות לאום אסטרטגיות בלב השומרון.

אף מנהיג פלסטיני אינו אמיץ מספיק כדי לוותר לצמיתות על פחות מ-100% מהשטח והדרישות לזכות השיבה

דוגמא נוספת מצויה בהתנחלות המואצת, או שמא ההשתלטות הבלתי חוקית ותפיסת קרקעות המדינה בנגב על ידי משפחות הפזורה הבדואית, בתמיכת אי אלו חברי כנסת ערבים ויהודים, השותפים לקואליציה ולתמיכה בה כיום, שהתנגדו ועודם מתנגדים למתווה פראוור, או כל הסדר אחר למעט השארת הפולשים במקומם.

ראוי לציין אף את דחיית מימוש צו בית המשפט לפינוי הערבים מנכסי היהודים בשכונת שמעון הצדיק, שנכבשו בזמנו על ידי הירדנים ועתה חוזרים לידי בעליהם החוקיים, מפאת החשש להסלמת המאבק האלים המקושר אוטומטית לסיסמא "אל אקצא בסכנה"

עוד נזכיר את אופי המאבק בערים המעורבות ובכפרים הערביים בהם נשמעת הסתה לצד קריאות לאלימות וננקטות פעולות ממשיות לפגיעה ביהודים ובנכסיהם על מנת להבריחם, כפי שנוכחנו בזמן 'מבצע שומר החומות' בערים כעכו, יפו, לוד ועוד. בראש כל אלו עומדת לה ירושלים- בירת ישראל, בה מוגבלת תנועתם החופשית של יהודים חפצי החיים בשכונות מסוימות במזרח העיר וזכויותיהם מוצרות, מחשש להתפרעויות והתנכלויות העלולות להיות קטלניות.

הקריאה הפלסטינית האוטומטית: "אל אקסה בסכנה" (צילום: מארק ניימן, לע"מ)

בנוסף לחשש זה עושים הערבים כמיטב יכולתם בזירה המקומית והבינלאומית בכדי לעכב ולמנוע בנייה והתיישבות יהודית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן כמו גם בשכונות מזרח ירושלים. מכתיבים הם הגבלות מחמירות הפוגעות בחופש התנועה, הדת והפולחן לבני כל הדתות בעיר שחוברה לה יחדיו ובהר הבית בפרט. מקום בו משום מה רק ליהודים ה "ריבוניים" ובני דתות ואמונות אחרות – אסורה העלייה החופשית והתפילה לאל המשותף (אלא אם נקרא לו "אללה").
מקום בו רק מי שאינם מוסלמים עוברים בידוק מחמיר של שוטרים עם מגנומטרים ונתונים לפיקוח ובקרת שומרי הווקף, בעוד הערבים המוסלמים הם אלו שבמקום מזלזלים, פורעים, יורים ואף רוצחים!

נדבך אחר המעיד על הרצון לממש את 'תכנית השלבים' קשור לסוגיית 'חוק איחוד המשפחות' או בשמו הרשמי והמלא: "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003".

בימים אלו נדרשת הכנסת לקבל החלטה הנוגעת להארכת תוקף החוק השולל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל לערבים תושבי יהודה ושומרון או רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ישראלים. מדובר בתיקון לחוק המאורך פעם בשנה, שעומד לפוג בעוד מספר שבועות ועלול להוות 'קרש קפיצה' למימוש זכות השיבה עם זכויות מלאות לזכאים, הלכה למעשה.

מעניין אילו עוד החלטות משמעותיות המשפיעות על ריבונותה, משילותה ודמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ידרשו את תמיכת האופוזיציה

החוק מונח להכרעת הכנסת וגורר ויכוח נוקב בין הקואליציה לאופוזיציה ובין חלק מחברי הקואליציה לבין עצמם, משום שבקואליציה בנו על תמיכת הליכוד שבאופוזיציה, בשל התנגדותה "המפתיעה" של סיעת רע"מ חברת הקואליציה, המהווה משענת קנה רצוץ לכל ממשלה ציונית באשר תהיה. נשמע מורכב? ממש לא! הרי ברור לכל בר דעת שלא ניתן לצפות מחברי הכנסת הערבים ככלל ואלו של מפלגת רע"מ במקרה זה בפרט, לתמיכה בלתי מסתייגת בסיכול נדבכים מהותיים בתכנית השלבים של אש"ף ופגיעה "באינטרס הפלסטיני" בארץ המריבה.

במקום להחליט שאיחוד משפחות ערביות יכול להיעשות בעידוד המדינה בשטחי הרש"פ או ברצועת עזה, לבנון, ירדן או מצרים, אזי בכנסת ישראל מופתעים לכאורה שהשותפים הערבים לקואליציה מתנגדים ובונים על תמיכת האופוזיציה. מעניין לפיכך אילו עוד החלטות משמעותיות המשפיעות על ריבונותה, משילותה ודמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ידרשו את תמיכת האופוזיציה, שעה שתכנית השלבים של אש"ף ונציגיו בכנסת ישראל עודה עומדת על הפרק וקורמת עור וגידים מזה שנים.

דוגמאות אלו ואחרות מצביעות על הדרך בה מתעצבת לה תודעה לאומית פסולה בישראל, המסלילה את דרכה של הממשלה והעם הריבון לכאורה, על דרך המלך לאבדן ההרתעה, הפקרת המשילות והסכנה לריבונות הישראלית בכל חבלי ארץ האבות.