מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם – סעיף 99 (א), חוק העונשין, פרק ז', סימן א': בגידה
"הגם אתה , ברוטוס?" – מילותיו של יוליוס קיסר, על בגידת חברו, ברוטוס, בעת שזה דקר אותו למוות, יחד עם מספר מתנקשים, אליהם הצטרף; ממחזהו של וויליאם שייקספיר, יוליוס קיסר
אני נאלץ להודות. טעיתי בגדול!
אופטימיות בלתי-מוצדקת
במשך שנים ארוכות, הייתי ספקן לגבי הקביעה הרווחת בדבר "נאמנותם" של ערבי ישראל למדינה היהודית. אולם, על אף שסברתי שהם נושאים בליבם גחלים לוחשות של איבה יוקדת, שעתידה להתפרץ ביום מן הימים, לאחרונה הייתי על סף שינוי עמדה זו.
התחילה להתעורר אצלי התחושה שהכרתם ביתרונות העצומים, להם הם זוכים מהיותם אזרחי ישראל – ולא אזרחים במי ממדינות האזור האחרות, החלה לחדור אל תוך מודעותם הקולקטיבית. היו סימנים מתרבים והולכים שכביכול העידו על כך, הן במסגרת הניסיון האישי שלי עם ערביי ישראל והן מסגרת השיח הציבורי, בו המונח "ישראליזציה" של ערביי ישראל הפך למטבע לשון יותר ויותר נפוץ בכיסוי התקשורתי של המגזר הערבי במדינה.
אני מתגורר בישוב הממוקם בין שני כפרים ערביים. האחד אמיד יחסית; האחר, פחות. תושבים משניהם עובדים במשרות שונות ביישובינו, כולל בתפקידי ניהול, איתם אני משוחח תדיר. בקניון הסמוך, חלק ניכר מצוות העובדים הם מכפרי האזור, המספקים שירות יעיל ואדיב לקהל הקונים, שרבים ממנו נמנים אף הם על הציבור הערבי המקומי.
במגעים שלי עם שכניי הערביים, נוצר אצלי הרושם שהם אכן עוברים תהליך של אינטגרציה לתוך החברה הישראלית, שהוביל אותי למסקנה מוטעית, שזה גם תהליך של הזדהות עם החברה הישראלית. יתכן שסיבה לתפיסה שגויה זו, היא העובדה שכיום, ערביי ישראל נראים דומים יותר ויותר ליהודים ישראלים – למעט כמובן אלה (יהודים וערבים) שמקפידים על לבוש דתי (חרדי או אסלמי). המראה האישי המוקפד, מותגי היוקרה של בגדיהם, ההנעלה האופנתית שלהם, סוגי הרכב בהם הם נוהגים, דפוסי הבילוי שלהם, כל אלה יצרו תחושה כוזבת של דמיון הולך וגדל – ושוני הולך ופוחת.
ההתפרעויות הללו לא היו תוצר של טרוניות חברתיות-כלכליות, אלא של הזדהות לאומית-אתנית עוינת עם אויבי ישראל, הנחושים לחסלה כמדינת הלאום היהודית.
התעוררות מטלטלת
אולם, המהומות, המארבים, הסקילות וניסיונות הלינץ' מצד ערבים נגד יהודים, שרבים מהם כמעט לא מדווחים ובוודאי לא תופסים מקום מרכזי בכיסוי התקשורתי, סיפקו לי התעוררות מטלטלת מאותה אשליה מתהווה בדבר דו-קיום הרמוני קרב. כך גם שריפת בתי-כנסת ודברי קודש יהודיים.
למעשה, ההתפרעויות הללו לא היו תוצר של טרוניות חברתיות-כלכליות, אלא של הזדהות לאומית-אתנית עוינת עם אויבי ישראל, הנחושים לחסלה כמדינת הלאום היהודית. אחרי ככלות הכל, לא הייתה זאת מצוקה חברתית-כלכלית שאילצה פורעים ערביים לתלוש דגל ישראל ולהניף במקומו את דגלי האויב, שתחת משטרו היה מצבם החברתי-כלכלי מידרדר פלאות כלפי מטה.
הלא מצבם החברתי-כלכלי של ערביי ישראל הוא משתנה מסביר רעוע מאוד עבור האלימות רחבת-ההיקף, הפושה בה זה שנים. החברה החרדית, לדוגמא, סובלת ממצב חברתי-כלכלי ירוד אף היא. למעשה, שתי החברות נמצאות יחד בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי במדינה. אולם בשתיהן הגורם העיקרי לרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה הוא מנהגיהן התרבותיים (לדוגמא, משפחות מרובות ילדים, מפרנס יחיד וכו') – ולא אפליה שיטתית וקיפוח מכוון נגדם.
למרות זאת, בקרב החרדים, אין כלל הצטברות של כלי קטל או אלימות פנים-קהילתית מחרידה, שדומה, ולו במעט, לזו המאפיינת את החברה הערבית. על כן, אם תנאים חברתיים-כלכליים קשים בחברה החרדית אינם תוצאה של אפליה מובנית נגדה ואם הם לא חוללו מגפת פשיעה רחבת היקף, מדוע להניח שזה המקרה בקרב ערביי ישראל?
'תמונת נצחון' שעלתה קרוב למיליארד דולר ועשור שנות השקעה שירדו לטמיון.
מי קונה?
(ומי המומחה שמוכן להצהיר שהיה שווה להם, או שהוא משוכנע שהם יעשו זאת שוב?)
בתמונה הר הבית לפני זמן קצר טרם כניסת משטרת ירושלים. pic.twitter.com/mymM7Gj0w7— Shlomo Filber (@filbers) May 21, 2021
דחיית המדינה
בחלוף השנים, היו מקרים חוזרים ונשנים, בהם אזרחים ערביים – ללא קשר למעמדם בחברה – התמהמהו, היססו ואף סירבו לקבל, ולא כל שכן, לכבד, סמלים של ריבונית יהודית במדינה. כך, למשל, שופט בית-משפט העליון ממוצא ערבי שסירב לשיר את ההמנון הלאומי בטקסים רשמיים, בטענה שמילותיו, המשקפות את אופייה היהודית של המדינה, אינם הולמים אזרח ישראלי ערבי. כך, לאחרונה, בטקס ההשבעה של הכנסת הנוכחית, מספר חברי-כנסת ערביים שהפגינו בפומבי את הקושי שהם חשו כשנדרשו להישבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה.
זאת ועוד, בשנים האחרונות, סדרה מדאיגה של חברי-כנסת ערביים הביעו באופן בוטה את הזדהותם הפומבית, עם מגוון מקפיא דם של אויבי ישראל, ממשטרו של אסאד בסוריה, דרך חיזבאללה בלבנון ועד ארגוני הטרור בעזה וביהודה ושומרון. אדרבא, אחד מהם הורשע בסיוע למחבלים, המרצים עונשי מאסר בגין מעשי טרור; אחר נאלץ לברוח אל מחוץ לגבולות הארץ עקב סיוע לחיזבאללה בעת לחימה (לדוגמאות נוספות ראה כאן).
מפגן ניכור, ואף תיעוב, כלפי מדינתם, אינו מוגבל לחוג מצומצם של אליטות בקרב ערביי ישראל. כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהתקפות טרור קטלניות, הם הוכתרו כ"גיבורים" בקרב רבים במגזר, ואף הוסתרו מפני כוחות הביטחון הישראליים. כאשר שני ערבים ישראליים אותרו וחוסלו, הם זכו להלוויה המונית, בה היללו אותם כ"שהידי אל-אקצא" – משום שבהר-הבית הם רצחו שני שוטרים ישראלים – בני העדה הדרוזית.
המסקנה הבלתי-נמנעת, אותה יש להסיק מרשומון אומלל זה, היא שישראל נהגה בסובלנות מוגזמת ומזיקה לא רק כלפי גילויים בוטים של חוסר נאמנות מצד ישראלים-ערבים, אלא אף של הזדהות גלויה עם אויבי ישראל – גם בזמן פעולות איבה.
בהינתן רקע זה, אין מנוס מלראות את ההתקוממות הנוכחית כמהלך שנועד לחולל שינוי מרחיק-לכת בתמצית קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לבטל את סיבת-היסוד להקמתה ולמחוק את הבסיס הרעיוני להמשך שרידותה. לפיכך, לא ניתן עוד לראות את המצב, בו שרויה כעת מדינת ישראל, כבעיה שבמרכזה שוויון אזרחי וחרויות הפרט, אלא כבעיה של קיום קולקטיבי – וככזאת חובה להתייחס אליה.
הגיע הזמן ליישום קפדני של החוק הישראלי הקיים כנגד אזרחים סוררים, שמחליטים לשתף פעולה עם האויב, ולסכן בכך הן את ביטחונה הלאומי של המדינה והן את ביטחונם האישי של אזרחיה.
דרוש שינוי גישה יסודי
האמירה "דמוקרטיה איננה מרשם להתאבדות" איננה חדשנית, אולם היא מעולם לא הייתה רלוונטית יותר מאשר עבור ישראל כיום. שום דמוקרטיה לא יכולה להתקיים במצב, בו בקרב מגזר שלם באוכלוסייתה יש סירוב מובהק לקבל את הבסיס להקמתה ולקיומה, וחלקים משמעותיים ממנו אף מזדהים עם אלה השואפים להחריבה. רוב מתוך בעלי זכות הבחירה בקרב המגזר הערבי תמכו במפלגות אשר שוללות באופן מוצהר את ישראל כמדינה יהודית ורבים מנבחריו מיודדים עם שליטים במשטרים עוינים.
יש שינסו אולי להתנחם בעובדה, שרבים (לעת עתה, אף הרוב) בקרב ערביי ישראל לא נטלו חלק בפרעות, לא הביעו תמיכה באויבי המדינה ולא התכחשו לאופייה היהודי של ישראל. אולם, תהיה זאת טעות קשה לייחס לכך יתר משמעות מרגיעה. אחרי ככלות הכל, בהיסטוריה לרוב היה זה מיעוט נחוש, ואקטיביסטי שהוביל שינויים פוליטיים-חברתיים מרחיקי-לכת, אליו הצטרפו מעגלים הולכים וגדלים בקרב הציבור הפסיבי יותר והמחויב פחות. על הממונים על גורל המדינה היהודית למנוע מתהליך כזה לצבור תאוצה בטרם לא ניתן יהיה עוד לעוצרו. אסור להסתמך על תמונה סטטית של הרגע אלא על המגמות המדאיגות, מהן ניתן להקיש לגבי התמונה העתידית המתהווה.
הגיעה העת לשינוי גישה יסודי ומידי. הגיע הזמן ליישום קפדני של החוק הישראלי הקיים כנגד אזרחים סוררים, שמחליטים לשתף פעולה עם האויב, ולסכן בכך הן את ביטחונה הלאומי של המדינה והן את ביטחונם האישי של אזרחיה.
בעניין זה, חוק העונשין הקיים קובע עונשים חמורים ביותר בעבור המעשים המבוצעים בגלוי על-ידי אלפי אזרחים ערביים (ראה מובאה בתחילת רשימה זו), דבר המעיד על החומרה בה, התייחס המחוקק לאותם מעשים. כמובן, ההוצאות להורג המצוינות בחוק אינן רלוונטיות, אולם עונשים קלים יותר, כשלילת אזרחות וגירוש מורדים לאומנים ערבים-ישראלים שפורעים ביהודים, עשויים להיות יעילים מאוד בהצבת קווים אדומים לאזרחות במדינת ישראל.
כל סימן של היסוס או של רפיסות ייתפס כחולשה – וכהרשאה להמשך התפרעות. ובסופו של דבר, בעניין אחד אין ספק: אם היהודים לא ישכילו לכפות את ריבונותם על הארץ כולה, הם יאבדו הן את ריבונותם והן את ארצם.
ד"ר מרטין שרמן הוא המייסד והמנהל של המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS)
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
The post "הגם אתה, אחמד?" – אשליית הנאמנות הערבית appeared first on מידה.